כתב האישום שהוגש נגד המשיב מייחס לו עבירה של ניסיון לגניבת רכב בצוותא, עבירה נוספת של גניבת רכב בצוותא, וכן עבירה של הפרעה לשוטר. מדובר במסכת אירועים שאירעה בדצמבר 2011, ואילו המשיב נעצר ביום 08/08/12, בחשד למעורבות באותה פרשה, שבגינה נעצרו גם מעורבים נוספים. המשטרה בצעה פעולות חקירה שונות, וביום 20/08/12, משנוכחה התביעה לדעת כי טרם התקבלו תוצאות השלמת החקירה שבצעה המשטרה, הסכימה התביעה לשחרורו של המשיב בתנאים מגבילים, וכך פסק בית המשפט. לאחר החלטה זו של בית המשפט, השלימה המשטרה את חקירתה, ונמצא כי קיימות ראיות פורנזיות, טביעות אצבע, אשר קושרות את המשיב לעבירות נוספות. בעקבות זאת, הוגש כתב האישום הנוכחי, אשר כאמור מייחס למשיב 3 עבירות שונות, כמפורט לעיל.
עם הגשת כתב האישום, עתרה התביעה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים. בימ"ש קמא דחה את בקשת התביעה, והותיר על כנה את החלטתו הקודמת, לשחרורו של המשיב בתנאים מגבילים, ובכללם הפקדה כספית בסך 5,000 ש"ח. וכך נימק השופט הנכבד קמא את החלטתו:
"עיינתי בהחלטה מיום 20/08/12, במיוחד בטענות התביעה במועד זה ולא השתכנעתי כי קבלת המוצג הנוסף של התאמת טביעות האצבע, יש בו כדי לשנות ו/או כדי להוות נסיבה נוספת אשר תצדיק השארתו במעצר, בפרט כי פרטי האישום שיוחסו לנאשם עוד טרם כתב האישום אינם שונים מהותית מאלה של לאחר כתב האישום, וגם אם יש לטענת התביעה בתוספת הראיות כדי לחזק את האישומים כנגד הנאשם, סבורני כי עדיין אין בכך כדי לאיין קיום חלופת מעצר, בפרט נוכח עברו הנקי של הנאשם".
על כך עוררת התביעה, וטוענת כי עצם הגשת כתב אישום, יש בה כדי להקים עילת מעצר עצמאית, ונפרדת מכל ההליכים שהיו קודם לכן, ולכן טעה בית המשפט, כשראה עצמו כבול להחלטה קודמת שנתן, בטרם הושלמה חקירת המשטרה. התובע הוסיף וטען כי הראיות הפורנזיות שנמצאו לאחר שניתנה החלטה הקודמת, משנות את תמונת הראיות, ויש בהן שינוי נסיבות שיש בו כדי להצדיק בחינה מחדש של שאלת המעצר, והחלטה על מעצר עד תום ההליכים, בשל עילה של מסוכנות וכן עילה של חשש להימלטות מן הדין. לעומת זאת, הסנגור טוען כי אין מקום לשנות מהחלטת בימ"ש קמא.
לא למותר לציין כי בסופו של דבר, למרות החלטת השחרור של בימ"ש קמא, המשיב נותר במעצר, לאחר שלא עלה בידו לשלם את דמי הפיקדון. שני חבריו של המשיב, שהיו עמו באותו אירוע, עדי תביעה 10 ו-11, נעצרו במהלך האירוע, ומשהוגשו נגדם כתבי אישום - נעצרו עד תום ההליכים. משפטו של עד תביעה 10 שהואשם אף הוא באותן עבירות שיוחסו למשיב שלפנינו, הסתים בהסדר טיעון, ונגזר עליו עונש של 12 חודשי מאסר בפועל בגין כתב האישום הנוכחי, כאשר לכך נוספו עוד עשרה חודשי מאסר, בעקבות הפעלה חלקית של עונש תנאי, וכן מאסר מותנה וקנס כספי. אציין עוד כי למרבה הצער, אף שניתנה לב"כ הצדדים אורכה בשתי הזדמנויות שונות, בכדי לבוא בדברים ולנסות להגיע להסכמה על סיום התיק, לא השכילו הצדדים להגיע להסכמה, ולכן אין מנוס מהכרעה בשאלת המעצר.
עיינתי בחומר החקירה, ומצאתי כי יש בו עדות מפלילה מפורטת למדי של עד תביעה 10, אשר מפליל את המשיב, וכן את עד תביעה 11, כי נטלו חלק באירועי אותו לילה, אולם אין מדובר בעדות ראיה, מפני שהעד נהג ברכב המילוט, ולא השתתף עם חבריו במעשי הגניבה עצמם. באמרה שנגבתה סמוך לאחר מעצרו, הכחיש המשיב כל מעורבות באירועים אלו, ועמד בהכחשתו גם בעימות שהיה לו מול עד תביעה 10. כאמור, לאחר שבימ"ש קמא החליט על שחרורו של המשיב, לבקשת התביעה, השלימה המשטרה את חקירתה, והתברר כי זוהו טביעות אצבע של המשיב בשני מקומות על גבי הרכב הגנוב נשוא פרט האישום השני, וכן על גבי רכב המילוט. באמרה שנגבתה ממנו ביום 22/08/12, עומת המשיב עם הממצאים הללו, והמשיך להכחיש כל קשר לאירוע.
בשונה מעמדתו של בימ"ש קמא, אני סבור כי הראיות הפורנזיות שנוספו לתיק החקירה לאחר ההחלטה הראשונה של השופט הנכבד קמא, משנות את תמונת הראיות, ומחזקות במידה משמעותית את הראיות נגד המשיב. במאמר מוסגר אציין כי השופט הנכבד קמא לא דק פורתא כאשר התייחס ל
"פרטי האישום שיוחסו לנאשם עוד טרם כתב האישום", מפני שבשלב זה אין מדובר בפרטי אישום אלא בחשדות, שטרם היה להן ביסוס מספיק בראיות. החשדות מתגבשים לפרטי אישום רק עם הגשת כתב האישום, שמוגש ברגיל לאחר השלמת החקירה, כפי שנעשה במקרה דנן.
בכל אופן, לאחר שהוגש כתב האישום, יש לבחון את תמונת הראיות העדכנית לאותו שלב, ולא ניתן להסתמך על החלטה שניתנה קודם לכן, כאשר החקירה טרם הסתיימה. בנסיבות שלפנינו, הראיות הפורנזיות מצטרפות לעדות המפלילה של עד תביעה 10 וליתר הראיות בתיק, ובמצב דברים זה, נראה כי יש סיכוי סביר, אם לא למעלה מכך, להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לכן, אין מנוס מהמסקנה כי יש ראיות לכאורה נגד המשיב.
אשר לעילות המעצר, צדק השופט קמא כאשר ציין את עברו הנקי של המשיב, אשר שונה בכך משותפיו לפשע, שיש להם עבר מכביד בעבירות דומות. עברו הנקי של המשיב מקהה במידה מסוימת מהמסוכנות שלו, אולם לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמשיב הצליח להימלט במרדף המשטרתי שנעשה לאחר האירוע, ונעצר רק כעבור כמה חודשים. בנסיבות אלה, קיימת עילה ממשית של חשש להימלטות מן הדין. כשחשש זה מצטרף למסוכנות הנובעת מחומרת מעשיהם של המשיב וחבריו, התוצאה היא כי יש בעניינו של המשיב עילות מעצר, שאינני סבור כי ניתן לתת להן מענה סביר בחלופת מעצר.
נוכח כל האמור לעיל, מששוכנעתי בקיומן של ראיות לכאורה, ומשבאתי לכלל מסקנה כי קיימות בעניינו של המשיב עילות מעצר, הן עילה של חשש להימלטות מן הדין, והן עילה של מסוכנות, התוצאה היא כי דינו של המשיב להיעצר עד תום הליכים.
הערר מתקבל אפוא, ואני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בעניינו בתיק זה.
ניתנה היום, 30 בספטמבר 2012, י"ד בתשרי התשע"ג, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.
נשיא