בפני בקשת הנתבעים לסילוק התובענה על הסף בהתאם לתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 (להלן-
"התקנות").
תמצית טענות הנתבעים - המבקשים
1. הנתבעים טוענים ,כי מדובר בתובעת הנעדרת זכות עמידה ותביעתה לסילוק יד כנגד הנתבעת מס' 1 ,לא כל שכן הנתבעים 2-3 שאין בינם לבין התובעת יריבות כלל, היא בבחינת הטעית בית המשפט. התובעת אינה הבעלים החוקי של המקרקעין נשוא התביעה (חלקה 61 בגוש 13148). התובעת היא הבעלים של מקרקעין אחרים הידועים כחלקה 59 בגוש 13148. התובעת מבקשת להשתלט על שטח לא לה, שעה שהיא מבקשת ללא שום זכות קניינית או זכות אחרת, לפנות את מטלטלי הנתבעים מחצרים שאינם בבעלותה .
2. לטענת הנתבעים, הנתבע 2 אינו צד להסכם השכירות. בין הנתבעת 1 לבין התובעת קיים הסכם שכירות מיום 10.9.2006 אשר מוארך מעת לעת. בהתאם להסכם השכירות ולתוספת מיום 5.9.2010 שוכרת הנתבעת 1 ורק היא את מבנה מספר 11.42.5 (להלן-
"המבנה"). מועד סיומו של הסכם השכירות הינו ביום 31.12.2013 (להלן-
"הסכם השכירות"). וכן, בתוספת שנחתמה בין התובעת והנתבעת מס' 1, אשר נערך ונכתב על ידי התובעת, הוצא הנתבע 2 מההסכם וכל זכויותיו וחובותיו המחה הוא ,בהסכמתה המלאה של התובעת ,לנתבעת 1 שהיא בבעלות הנתבע 3. בהתאם לתוספת להסכם השכירות, מי ששוכרת את המבנה הינה הנתבעת מס' 1 בלבד. כמו-כן,בין התובעת לבין הנתבע 2 תמו היחסים המשפטיים ו/או החוזיים. ביום 1.9.2010 ,שיחררה התובעת את הנתבע 2 מההסכם.
3. הנתבעים מוסיפים וטוענים ,כי הנתבע 3 הוא רק ערב להתחייבויותיה הכספיות של החברה -הנתבעת 1 . אין חולק, כי הנתבעת 1 מקיימת את כל חיוביה בהתאם להסכם השכירות. התביעה כנגד הנתבע 3 כערב ו/או כבעליה של הנתבעת 1, היא בבחינת ניסיון להרמת מסך אסורה וצירוף נתבע שלא כדין.
4. עוד טוענים הנתבעים ,כי בכתב התביעה מבקשת התובעת לפנות את הנתבעים כולם משטח החצר האחורית של המבנה או של מבנה היחידה הצמודה שמספרו 11.42.6. דרישת התובעת לפינוי נעדרת כל אחיזה משפטית ועובדתית, שכן התובעת מבקשת פינוי משטח שאינו בבעלותה כלל. מדובר בתביעה "סתומה", נעדרת כל ראייה ודינה להידחות על הסף. לא כל שכן כאשר היא מבקשת לברר תביעתה בסדר דין מקוצר.
5. לבסוף, טוענים הנתבעים ,כי בהעדר ראיות כאמור וכבר בשלב הגשת התביעה, הרי שאין התובענה ראויה כלל להתברר בסדר דין מקוצר. על התובעת מוטל, כבר בשלב הגשת התובענה "לסילוק יד" להציג ראיות בכתב מהם ניתן להסיק ,כי שטח הפלישה הוא בבעלותה ושנית שהנתבעת פלשה לשטח זה. בשניהם לא עמדה התובעת. התובעת אינה מצרפת תשריט ערוך על ידי מודד מטעמה אשר ממנו ניתן להבין על איזה שטח פלישה היא מדברת. תביעתה נעדרת ראיות בכתב כמתחייב מהתקנות בתובענה בסדר דין מקוצר.
תמצית טענות התובעת- המשיבה
7. התובעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, הנתבע 2 שכר ממנה ,לפי חוזה שכירות מיום 10.9.2006, יחידה בקומת קרקע במבנה שמספרה 11.42.5+6 הנמצאת בקרית שמונה (להלן- "
המושכר"). הנתבע 3 (שהינו אחיו של הנתבע 2) חתם על כתב ערבות ואחריות לקיום כל התחייבויותיו של הנתבע 2, על פי תנאי חוזה השכירות. הנתבע 2 פנה לתובעת בבקשה להקטין את שטח המושכר והתובעת נעתרה לבקשתו .ביום 26.2.2008 ,הנתבע 2 ויתר על יחידה מספר 6 במושכר שמספרה 11.42.6 (להלן- "
יחידה
6") ויחידה זו הושכרה לצד שלישי. ביום 5.9.2010 נעתרה התובעת לדרישת הנתבע 2 והסכימה להעביר ולהמחות את זכויותיו וחובותיו של הנתבע 2 בגין יחדה 5 במושכר, שמספרה 11.42.5 (להלן- "
יחידה
5") אל הנתבעת 1. לטענת התובעת, עם פינוי יחידה 6 ובמועד אשר אינו ידוע לה, הנתבע 2 בעצמו ו/או באמצעות אחרים, פלש, הניח ציוד ועשה שימוש בחצר האחורית של יחידה 6 כבתור שלו. בגין הפלישה והשימוש, קיימת לתובעת זכות עמידה מול הנתבע 2, היות והפלישה והשימוש מנוגדים לחוזה השכירות ולכל דין. בשל הפלישה והשימוש בשטח נגרמים לתובעת נזקים כבדים מול צד שלישי, אשר שוכר את יחדה מס' 6. הטענה כאילו לתובעת אין זכות עמידה כנגד הנתבע 2 משוללת יסוד, שכן הנתבע 2 החזיק במושכר תקופה מסוימת עד להעברתו לנתבעת 1, בשליטת אחיו, ועל כן הציוד המונח שם ו/או שמבוקש פינויו עלול להיות שלו.
8. לטענת התובעת, הנתבע 3 עושה שימוש ציני בהיותו בעל המניות של הנתבעת 1 ומנסה לבנות ולהבנות מכך שהנתבעת 1 הינה אישיות משפטית נפרדת ולהסתתר מאחורי מסך ההתאגדות. הנתבע 3 ניהל לבדו את המשא ומתן מול התובעת, הן בחתימת הסכם השכירות עם הנתבעת 1, שהינה חברה בבעלותו והן בחתימת חוזה השכירות עם הנתבע 2, שהינו אחיו. הנתבע 3 היה ועודנו איש הקשר הישיר מול התובעת ומעורב בכל הנעשה בפועל ומשמש כזרוע הארוכה של אלו האחרונים. הנתבע 3 חתם כערב על כתב ערבות ואחריות הן לחיוביו של הנתבע 2 והן לחיוביה של הנתבעת 1, להבטחת קיומם של תנאי חוזה השכירות. לפיכך, ערבותו של הנתבע 3 הינה ערבות אישית, אשר נוצרה וקמה מכח דיני חוק הערבות, תשכ"ז- 1967 (להלן- "
חוק
הערבות"), ואין כל רלוונטיות להיותו בעל המניות אצל הנתבעת 1 ו/או להרמת מסך, אשר לא התבקשה ואינה רלוונטית במקרה דנן.
9. התובעת מוסיפה וטוענת, כי החבות והאחריות של הנתבעת 1 והנתבע 2 שזורות זו בזו והינן ביחד ולחוד, שכן הנתבעת 1 אחראית בגין חובות ו/או התחייבויות הנתבע 2 אשר נולדו קודם לחתימה על התוספת להסכם השכירות. לפיכך, בגין הפרת תנאי חוזה שכירות של הנתבע 2 קמה אחריותה של הנתבעת 1. הנתבע 3 הינו ערב לביצוע כל ההתחייבויות של הנתבעים 1 ו- 2 על פי חוזה השכירות. במקרה דנן, הנתבע 2 לא פינה את המושכר ופלש לחצרים לא לו ומכאן ערבותו של הנתבע 3 נכנסת לתוקף. נוכח העובדה שהתובעת אינה יודעת בוודאות מי מהנתבעים פלש ועשה שימוש בפועל בשטחה של התובעת באה התביעה לברר, בין היתר, את זהות הפולש ו/או הבעלים של הציוד בשטח הפלישה. הפלישה והשימוש האמור בשטחה כלל לא הוכחש על ידי מי מהנתבעים ולפיכך אינו שנוי במחלוקת כלל ועיקר.
10. עוד טוענת התובעת, כי יש לדחות על הסף את טענת הנתבעים ,כי שטח הפלישה אינו בבעלות התובעת, אלא בבעלות עיריית קריית שמונה, היות ושטח הפלישה הינו חלק מהמבנה בו נמצא המושכר ואשר התובעת מחזיקה בו כדין. הנתבעים מנסים להכשיר את פלישתם בטענות סרק ולראיה מצרפת התובעת לתגובתה תשריט של המבנה בו נמצא המושכר לרבות שטח הפלישה אשר התובעת מחזיקה בשטח בכללותו כדין.
11. לבסוף טוענת התובעת, כי טענות הנתבעים בדבר מחיקת כותרת הינם בבחינת עורבא פרח ויש לדחותן על הסף. על מנת להכשיר תביעה בסדר דיו מקוצר, אין צורך במערכת מלאה של ראיות בכתב ו"ראשית ראיה" מספקת. בתביעה לסילוק יד ממקרקעין בסדר דין מקוצר, הוכחת הראיה בכתב הינה הוכחת בעלות ו/או זכות אחרת במקרקעין. התובעת צירפה לכתב התביעה, בין היתר, חוזי שכירות, כתב ערבות ואחריות וכן נסחי רישום מלשכת רישום מקרקעין, המוכיח את בעלותה במקרקעין ותשריט אשר צורף לתגובה. נספחים אלו מהווים ראיה בכתב ולמצער, ראשית ראיה בכתב אשר מכשירים את התביעה שבכותרת לידון בסדר דין מקוצר. על כן, יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף.
דיון
12. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להידחות.
13. הסעד של סילוק על הסף הינו דרסטי שאין בית המשפט נוקט בו אלא לעיתים נדירות. מתדיין זכאי, כי יהיה לו יומו בבית המשפט ועל בית המשפט לנהוג במשנה זהירות בהפעלת סעד זה. אם על פי כתבי בי- דין שבפני בית המשפט קיים סיכוי כלשהו שהתובע יצליח בתביעתו, לא ייעתר בית המשפט לבקשה לסילוק על הסף. יש להשתמש בסעד זה רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יכול לקבל את הסעד המבוקש, אפילו הוכיח את העובדות הכלולות בכתב התביעה. (ראו-ע"א 2582/09
גנאים נ' בית החולים רמב"ם [פורסם בנבו], 8.8.2010 ; ע"א 50/89
ליטן נ' אילתה, פ"ד מה (4), 18, 25 - 26 (1991) ; ע"א 693/83
שמש נ' רשם המקרקעין תל אביב יפו, פ"ד מ(2), 668, 671 (1986) ; ע"א 335/78
שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו (2), 151, 155 - 156 (1982)
; ע"א 5634/05
צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ [פורסם בנבו], 4.6.2007).
14. בשלב מקדמי זה כאשר טרם החל דיון ממשי בתובענה , על בית המשפט לבחון שאלת קיומה של עילת תביעה ו/או יריבות בהתאם לכתב התביעה ובהתקיים עילה ולו הקלושה ביותר, לא ייעתר לבקשה לסילוק על הסף.
15. לאחר בחינת כתב התביעה, אני מוצא, כי יש לנהוג משנה זהירות בסילוק התביעה על הסף. הנתבע 2 החזיק במושכר תקופה מסוימת עד להעברתו ,לפי הנטען,לנתבעת 1. לפי הנטען,הנתבע 3 ניהל את המשא ומתן מול התובעת ואף חתם כערב על כתב ערבות ואחריות הן לחיוביו של הנתבע 2 והן לחיוביה של הנתבעת 1 להבטחת חיובי השוכר . מה עוד, שהפלישה למקרקעין נשוא התובענה והשימוש בהם,כפי שנטען, לא הוכחשו כלל על ידי הנתבעים.
16. במקרה דנן, לא ניתן לסלק את התובענה על הסף. הנתבעים לא הראו טעם מוצדק וענייני מדוע לא תתברר התביעה לגופו של עניין. אין לקבל את בקשת הנתבעים ויש מקום לבחון את טענות הצדדים בשלב בירור התביעה לגופה.