1. המשיבים, עו"ד במקצועם, הגישו תביעה כספית כנגד המבקשת, בגין שכר טרחה עבור ייעוץ משפטי שסיפקו למבקשת, במסגרת גביית חובות מים, ארנונה וכיוצ"ב, ומתן חוות דעת מקצועיות בנושאים משפטיים שונים.
על פי כתב התביעה, סוכם בין הצדדים כי התובעים יהיו זכאים לשכ"ט בהתאם לשיעור שייפסק ע"י הערכאות, ובנוסף, תישא המבקשת בכל ההוצאות והאגרות הנדרשות.
ההתקשרות בין הצדדים הופסקה ע"י המבקשת בשנת 1998, באופן חד צדדי. או אז פנו המשיבים למבקשת, בדרישה לסלק את יתרת החוב, שנותרה למבקשת. לשם סילוק המחלוקת, אף העניקו המשיבים למבקשת הנחה משמעותית, בגובה של 50% מיתרת החוב, וביום 22.06.05 נחתם הסכם לסילוק החוב (להלן:
"ההסכם"), לפיו תשלם המבקשת למשיבים סך של 750,044 ש"ח בלבד, למרות שבמועד הרלוונטי עמד החוב על סך 1,500,088 ש"ח.
למרות ההסכם שנחתם, ולמרות ההנחה המשמעותית, עדיין לא נפרע החוב ע"י המבקשת, ומכאן התביעה.
2. בבקשת הרשות להתגונן שהגישה המבקשת, העלתה האחרונה מס' טיעונים.
המצהיר מטעמה, גזבר העירייה מר איסמאעיל עאמר, טען, כי כלל לא זכור לו שחתם על ההסכם נשוא כתב התביעה, ולטענתו, יוכל לאשר חתימתו, אם בכלל, רק לאחר שיוצג לו ההסכם המקורי. עוד טען בעניין זה, כי אף חתימתו של המשיב 2, המתיימרת להתנוסס על גבי ההסכם, מזויפת.
זאת ועוד, לטענת הגזבר, בין המבקשת למשיבים לא נכרת מעולם הסכם למתן שירותים משפטיים. בנוסף, על פי הנוהג המקובל, עורכי דין חיצוניים, המטפלים בענייניה של המבקשת, גובים את שכר טרחתם מן החייבים אשר מהם מתבצעת הגביה, והמבקשת כלל אינה נושאת בשכר טרחתם של עורכי הדין החיצוניים, המעניקים לה שירותים.
עוד טען הגזבר, כי ההסכם הושג, אם נחתם על ידו, הושג כתוצאה מהטעייה ומצג שווא, שהציגו המשיבים, אשר, למעשה, יצרו חוב יש מאין, שעה שכלל לא היה חוב כלפיהם. למצער, כך נטען בבר"ל, התחייבה המבקשת בהסכם, כתוצאה מטעות גמורה בתום לב, כאשר לא עמדו בפניה מכלול הנתונים האמיתיים בסוגיית שכר טרחת המשיבים.
טענה נוספת העלה הגזבר, לפיה בהתאם להוראות סעיף 203 לפקודת העיריות, ומאחר ומדובר בהתחייבות שאיננה מתוקצבת במסגרת תקציב העירייה לשנת הכספים הרלוונטית, הרי שהוא היה מנוע מלחתום על ההסכם. בנוסף, ההסכם איננו עומד בהוראות סעיף 27 לחוק יסודות התקציב, שעה שלא ניתנו לו כל האישורים הנדרשים על פי החוק, ואף לא אושר ע"י מליאת מועצת העיר, בניגוד לסעיף 195 לפקודת העיריות.
מכל אלה, עתרה המבקשת ליתן לה רשות להתגונן מפני התביעה.
3. להשלמת התמונה יצוין, כי המבקשת הוסיפה והעלתה בבקשת הרשות להתגונן טענות להתיישנות ושיהוי. טענות אלה נדחו בהחלטת כב' השופטת רוטקופף, מיום 10.09.12, ועל כן אין מקום להידרש להן עוד.
4. במסגרת דיון שהתקיים בפניי, נחקר הגזבר על תצהירו. ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם, ומכאן באתי ליתן החלטתי בבקשת הרשות להתגונן.
5.
המצב המשפטי
הכללים ביחס למתן רשות להתגונן נקבעו בפסיקה, במהלך השנים.
עול ההוכחה בדיון בבר"ל, הינו מצומצם. די למבקש שיצביע על הגנה מינימלית, ואפילו בדוחק, והוא אינו צריך להראות בשלב זה, כיצד יוכיח את הגנתו ואת הגרסה העובדתית שאותה העלה בבר"ל. כך גם נקבע, כי במסגרת הדיון בבר"ל לא ישקול ביהמ"ש שיקולי מהימנות, ולא יקבע ממצאים, ודי בכך שטענות ההגנה לא תקרוסנה במסגרת החקירה הנגדית, על מנת שהמבקש יעמוד ברף המוטל עליו, ותינתן לו רשות להתגונן (ע"א 544/81
מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3), 518).
בנוסף, בבקשת הרשות להתגונן ניתן להעלות אף טענות בע"פ כנגד מסמך בכתב (ע"א 168/84
אלקלעי נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מ(2), 333).
כמו כן, כאשר המצהיר אינו נשאל לגבי טענה עובדתית מהותית, מתבקשת המסקנה כי יש מקום ליתן רשות להתגונן בטענה זו (ע"א 444/84
עיריית חיפה נ' א' לוי בע"מ חברה קבלנית, פ"ד מ(1), 440).
6. מן הכלל אל הפרט.