החלטה בתיק תא"ק 53812-11-11

לפני בקשת רשות להתגונן.

הרקע

המשיב הגיש נגד המבקשים תביעה כספית על סך 100,000 ש"ח. בגוף התביעה נאמר כי המשיב מסר הלוואה למבקשים על הסך הנ"ל ביום 15.5.07 ואלה התחייבו להשיב את ההלוואה ללא הפרשי הצמדה וריבית עד ליום 15.5.08 כאשר בגין איחור בפירעון יידרשו המבקשים לשלם "קנס" שהינו למעשה פיצוי מוסכם בסך 200 ש"ח ליום. בסופו של יום נותרו המבקשים חייבים למשיב, לטענתו, סך של 355,000 ש"ח.

הבקשה

במסגרת הבקשה הועלו הטענות הבאות: ראשית נאמר כי המשיב עתר בגוף התביעה לסעד כספי של 355,000 ש"ח אך שילם אגרה עבור קבלת סעד של 100,000 ש"ח בלבד. די בכך כדי ליתן למבקשים רשות להתגונן. שנית , נאמר כי על ההסכם בין הצדדים חולשות הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (להלן: ה חוק) ובהן סעיף 2  הקובע פרטים מהותיים שיש לציין בהסכם ההלוואה ואינם נקובים במסגרת התצהיר שצורף לכתב התביעה. בהקשר זה נאמר כי המבקש  שלום אבייב ז"ל (להלן: המנוח) לא ידע קרוא וכתוב ולא הבין את משמעות המסמכים עליהם חתם. בנסיבות אלה, נאמר כי תצהיר ההלוואה הינו "דקלרטיבי" בלבד. עוד נאמר כי הגם שבתצהיר נאמר כי המנוח הוזהר לומר אמת הרי מקום בו לא הבין המנוח את משמעות האזהרה הרי שהצהרתו לאו תצהיר היא. בענייננו נאמר כי עו"ד חלדרוב, שהתיימר להציג עצמו כמי שהזהיר את המנוח להצהיר אמת לפני שחתם על התצהיר מעולם לא עשה כן.  עוד נאמר כי נוכח גילו של המנוח, מצבו המנטאלי והיעדר ידיעת השפה העברית הרי שבנסיבות האמורות עומדת למבקשים טענת האפסות ("לא נעשה דבר"). שלישית , נאמר כי בסעיף 8 לחוק מצויים פרטים החייבים להימצא בהסכם ההלוואה.  פרטים אלה אינם מצויים בתצהיר ההלוואה, לרבות גובה הריבית ששולם בפועל. המבקשים טוענים כי חובת הגילוי ביחס לפרטים הנקובים בסעיף 8 לחוק היא מוגברת מקום בו מדובר בבן משפחה המשמש ערב או מעין ערב לחיובו של בן משפחה אחר להשבת ההלוואה. רביעית , נאמר כי המנוח לא קיבל בפועל את כספי ההלוואה וזאת לצורך עסקיהם. כיוון שכך, פטור המנוח מהשבת הלוואה שהוא לא קיבל.  חמישית , נטען כי הגם שעסקת ההלוואה נחזית כמי שאינה נושאת ריבית, בפועל שולמה ריבית בסכומים העולים על השיעור המרבי הקבוע בסעיף 5 לחוק (שיעור הריבית בשנים הרלוונטיות נע בין 6% ל-8%, היינו מותר היה למשיב לגבות לכל היותר ריבית בין 13.5%-18% לשנה בשונה משיעור של 30% לשנה כפי שנגבה בפועל). חמישית, סעיף 6 לחוק מגביל את שיעור ריבית הפיגורים לשיעור מרבי של בין 16.2% ל-21.6% לשנה בעוד שבפועל נגבתה ריבית שנתית של 73% לשנה. כפועל יוצא מריבית הנשך (הנטענת) הנגבית במסגרת עסקת ההלוואה, נטען כי אל לו לבית המשפט להורות על אכיפת ההסכם בהיותו בטל מעיקרא ע"פ סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973.

דיון והכרעה

לטעמי יש ליתן למבקשים רשות להתגונן כמפורט להלן.

תקנות סדר הדין האזרחי קובעות כי בימ"ש לא יזקק לבקשה למתן סעד שבגינו לא שולמה אגרה כדין. אין חולק כי בכותרת כתב התביעה תבע המשיב 100,000 ש"ח אך בגוף התביעה ציין כי החוב מסתכם ב-355,000 ש"ח. עבור הסכום האחרון לא שולמה אגרה מספקת. די בכך על מנת שבימ"ש לא יזקק לבקשה למתן הסעד הנקוב בגוף התביעה ובוודאי שדי בכך על מנת ליתן למבקשים רשות להתגונן בגין סעד נתבע זה.

לדעתי יש לדחות את טענות המבקשים בנוגע לאי הבנת מהותו של תצהיר ההלוואה על ידי המבקש. מכתב התביעה עולה כי ההלוואה ניתנה בחודש מאי 2007 בעוד שהמסמכים הרפואיים שצורפו לבקשת הרשות להתגונן והמתייחסים למצבו הבריאותי והקוגניטיבי של המנוח הם משנת 2010. לפיכך, לא ניתן ללמוד מראיות אלה על מצבו של המנוח עובר לחתימת תצהיר ההלוואה. זאת ועוד. גם בנו של המנוח, אליה אבייב, העיד כי הסביר לאביו את מהות העסקה (קבלת ההלוואה לצורכי העסק שאיליה ואחיו פתחו או היו אמורים לפתוח). יש לקבל את טענת המבקשים לפיה תצהיר ההלוואה לא נחתם בפני עו"ד חלדרוב ועל כן אין מדובר בתצהיר. יחד עם זאת, ספק אם יש לטענה זו משמעות בענייננו שכן לצורך שכלול הסכם הלוואה די במסמך בכתב (סעיף 2 לחוק) ואין צורך בתצהיר דווקא.

הטענה כי המנוח לא קיבל את כספי ההלוואה לא נסתרה. מאידך, לא נסתרה העובדה כי בתצהיר ההלוואה (או במסמך המתיימר להיות תצהיר) העיד המנוח על עצמו כי קיבל לידיו את כספי ההלוואה. משמע, הטענה כי המנוח לא קיבל את כספי ההלוואה היא טענה בעל פה כנגד תוכנו של מסמך בכתב. בשלב זה של דיון בבקשת רשות להתגונן אין חוסמים את דרכו של נתבע מלהתגונן בשל טעמים שבדרכי הוכחה. עם זאת, יש להניח כי טענה זו תעמוד למבקשים לרועץ במסגרת הדיון בתיק העיקרי. כך או כך, אינני סבור כי אין כל משמעות משפטית לחתימת המנוח על תצהיר ההלוואה. דומה כי ככל שהמנוח אכן לא קיבל את כספי ההלוואה לידיו והמשיב ידע כי ההלוואה אינה מיועדת עבור המנוח, ייתכן שניתן לראות בחתימת המנוח על גבי תצהיר ההלוואה כחתימתו של מי שערב להחזר ההלוואה ולא דווקא כחתימה של חייב עיקרי להשבתה. משלא הושבה ההלוואה או כל חלק ממנה, ברי כי דווקא אז מקבל ערבותו של המנוח משנה תוקף ונפקות.

נפנה כעת לטענה בדבר אי עמידת תצהיר ההלוואה בדרישות החוק ובמשמעותה של אי עמידה (נטענת) זו.  אינני סבור כי קיימת בעיה בנוגע לדרישת הכתב.  בנדון דידן קיים מסמך בכתב ("תצהיר ההלוואה"). עם זאת, קיימת לדעתי בעיה בנוגע לגילוי מלא ונאות של פרטי העסקה כמפורט בסעיף 3 (ב) לחוק. סעיף זה מחייב גילוי בין היתר של שיעור הריבית ביחס לסכום ההלוואה ושיעור עלותו הממשית של האשראי וכן הצעדים על פי דין או חוזה שרשאי המלווה לנקוט בשל אי תשלום במועד. כמו כן, לא נסתרה הטענה כי בתצהיר ההלוואה נקבעו שיעורי ריבית וריבית פיגורים במידה העולה על המותר על פי סעיפים 5-6 לחוק. אשר על כן, יש ליתן מטעם זה למבקשים רשות להתגונן על מנת שבית המשפט יוכל לבחון אם יש מקום בנסיבות העניין להפעיל את הסמכות הנתונה לו בסעיף 9 לחוק ולהורות על ביטולו של החוזה או על שינויו באופן העולה בקנה אחד עם דרישות החוק. אדגיש כי על פי סעיף 12 לחוק, כל טענה העומדת ללווה לפי החוק עומדת גם לערב הלוואה.

ואחרון: טענתו של  מר אבייב כי שילם למשיב את תשלומי הריבית מדי חודש בחודשו לא נסתרה. אמת,  הסדר הטוב ואולי קלות ההוכחה הייתה מחייבת קבלת קבלות עבור התשלומים שנטען כי בוצעו לידי המשיב בגין הריבית. ואולם, היעדר קבלות כאלה אינו מונע הוכחת התשלומים בדרכים אחרות. גם מטעם זה יש ליתן למבקשים רשות להתגונן.

סוף דבר: ניתנת בזה רשות להתגונן כמפורט לעיל. התצהירים ישמשו, בנקודות הרלוונטיות, ככתב הגנה. התיק יועבר למנ"ת שתקבע מועד ומותב לקדם משפט. הוצאות הליך זה יקבעו בהתאם לתוצאות.

ניתנה היום,  י"ח אייר תשע"ב, 10 מאי 2012, בהעדר הצדדים.