1. בקשה למתן צו עיקול על נכסי המשיבה עד לסכום של 3,000,000 ש"ח על נכסי המשיבה המפורטים בבקשה - היא הבקשה שלפני.
2. המבקש הוא שמאי מקרקעין והמשיבה היא חברה יזמית בתחום הנדל"ן ובעלים של שתי חלקות הידועות כחלקות 8 ו-9 בגוש 10121 בשטח של 217,935 מ"ר בתחום המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור, חלקות המחולקות למגרשים (להלן: 'המקרקעין').
3. מכירת חלק מהמקרקעין היא נושא המחלוקת בין הצדדים; לטענת המבקש נשאו ונתנו בעלי הדין בענין מכר חלק מהמקרקעין עליהם ניתן היה לבנות דירות מגורים ושטחי מסחר בהתאם לתכנית החלה במקום; לטענת המבקש אף נחתם זכרון דברים מחייב שלאחריו הוחלפו טיוטות חוזה מלוות בהערות, אלא שתוך כדי ניהול המו"מ ואף בשלב החלפת הטיוטות, וחרף העובדה כי נחתם זכרון דברים מחייב, הסתבר כי חלק מהמקרקעין כבר נמכר לצד ג', ועוד עלה כי מגרש מתוך המקרקעין נשוא זכרון הדברים נמכר עובר לחתימה על זכרון הדברים בלי שהעובדה הזו גולתה.
4. הפרת זכרון הדברים הוא ביסוד התביעה בסדר דין מקוצר שהגיש המבקש ובה תבע את המשיבה בתביעה כספית בסך 3,000,000 ש"ח הוא הפיצוי המוסכם הנזכר בסעיף 10 לזכרון הדברים החתום.
5. במקביל להגשת התובענה הגיש המבקש בקשה לעיקול זמני במעמד צד אחד מאחר "שהחברה מצויה בקשיים כלכליים אדירים... וקיים חשש כבד ביותר שמא באם יזכה המבקש בתביעה ...לא יוכל להפרע מהמשיבה נוכח חובותיה העצומים..." (סעיפים 29, 30 לבקשה).
ביום 27.6.10 דחיתי את הבקשה למתן צו עיקול במעמד צד אחד, מאחר שסברתי כי לא הונחו ראיות מספיקות המצדיקות העתרות לסעד במעמד צד אחד.
6.
כחודש לאחר ההחלטה לדחות את הבקשה לעיקול במעמד צד אחד, שב המבקש ועתר בבקשה שכותרתה "השלמת טיעון בבקשה למתן צווי עיקול במעמד צד אחד"; גם הפעם דחיתי את הבקשה כי לא השתכנעתי שיש להעניק סעד במעמד צד אחד, לא רק בגלל שחלף למעלה מחודש מאז הוגשה הבקשה הראשונה שנדחתה ולא הובהר פשר הזמן שחלף לאור משמעותו בהליכי ביניים במעמד צד אחד, אלא גם כי לא הונחה תשתית עובדתית או ראייתית מספקת להענקת הסעד במעמד צד אחד.
7. המבקש עתר לקיים דיון במעמד הצדדים ולקראתו הגישה המשיבה תגובתה.
טענות המבקש
8. המבקש טוען כי המשיבה הפרה את זכרון הדברים החתום ומשכך הוא זכאי לפיצוי המוסכם שבסעיף 10 לזכרון הדברים.
שלוש הפרות של זכרון הדברים מתאר המבקש בבקשה; טוען המבקש כי המשיבה הציעה לו לרכוש מגרשים במקרקעין ובעקבות מו"מ ביניהם נחתם זכרון דברים בו הוסכם כי המבקש ירכוש 4 מגרשים וכן ניתנה אופציה במסגרת זכרון הדברים לרכוש 3 מגרשים נוספים M4, A3, A5. זכרון הדברים הוא המיתווה להסכמות ובו סוכם כי יחתם חוזה בין הצדדים, ועד חתימת ההסכם, כך לטענת המבקש, יהיה זכרון הדברים מחייב; אכן הוחלפו טיוטות אך במהלך תקופה זו הסתבר למבקש כי לא ניתן לקיים את ההסכם ככל שמדובר באופציה לגבי מגרש A3 מאחר שהוא נמכר עוד ביום 3.12.09; ההפרה הראשונה לטענת המבקש היא כי המשיבה לא גילתה לו עובדה זו בגלל החשש שיסוג מהחתימה ובכך פעלה בניגוד לחובת הגילוי החלה עליה בדין; עוד ציין כי בטרם נחתם ההסכם התברר כי בניגוד לזכרון הדברים המוכרים כלל אינם מסכימים לכלול את המגרשים A4, A5 שהיו במסגרת המגרשים נשוא זכרון הדברים, זו הפרה שנייה; והפרה נוספת של זכרון הדברים היא כי לא גולה לו שקיים הליך משפטי שננקט טרם חתימת זכרון הדברים, לרבות בקשה לסעד זמני שאסר ביצוע דיספוזיציות בחלקות מקרקעין נשוא המחלוקת, עובדה מהותית שבגינה נפגעה יכולת המבקש להשיג ליווי בנקאי שנדרש לו לצורך הרכישה.
המבקש מסר הודעת ביטול, בשל הפרות יסודיות של זכרון הדברים, ובגין הפרת זכרון הדברים עתר לפצות אותו בהתאם לזכותו לקבל פיצוי מוסכם בסך 3,000,000 ש"ח.
9. לטענת המבקש מאחר שהציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, הרי שגם מאזן הנוחות נוטה לטובת הטלת צו העיקול קרי, שכן הנזק שיגרם לו אם לא יינתן הסעד הזמני גדול יותר מהנזק שיגרם למשיבה אם יינתן צו עיקול.
את ההכבדה הנטענת ביסס המבקש על היקף החוב של המשיבה לבנק המזרחי העומד על 280,000,000 ש"ח ולטענתו גובה החיובים מעיד כשלעצמו על ההכבדה ועולה חשש ממשי כי אי מתן צו העיקול יסכל את אפשרותו לממש את פסק הדין ככל שינתן לטובתו; המבקש גם מציין כי למשיבה חוב של כ- 2,000,000 ש"ח למועצה המקומית פרדס חנה, וחובות בסך של 150,000 ש"ח לרוכשי דירות שרכשו מהמשיבה דירות בעבר.
טענות המשיבה
10. המשיבה טוענת כי אין בסיס לתובענה, כי המו"מ עם המבקש התנהל בידיעתו במקביל למו"מ עם אחרים, וכי ממילא לא הבשיל המו"מ ולא השתכלל כל חוזה מחייב בין הצדדים, אלא נוצרו הסכמות עקרוניות, ואין זכרון הדברים מהווה חיוב אופרטיבי; ובעיקר כי כדי להחליט אם המבקש זכאי לסעד הכספי שהוא מבקש, יש תחילה להכריע בשאלה השנויה במחלוקת, והיא האם קיים הסכם מחייב שבגין הפרתו הנטענת הוגשה התביעה.
11. עוד טוענת המשיבה טענות מקדמיות, כי מדובר בתובענה שעילתה במקרקעין ואין לבית משפט זה סמכות מקומית; כי המבקש חתם כנאמן ומאחר שאין כל טענה מכח הנאמנות ואין לדעת מי הנהנה הרי שאין יריבות בין המשיבה למבקש, שבעתיים כך כשלכאורה עולה כי חברת ב.ו.ב. מדף 7 בע"מ היא לכאורה הנהנית אלא שהיא חזרה בה מרצונה לרכוש את המקרקעין ובהעדר "זהות האישיות המשפטית מולה עליה להתגונן אין כל מקום להדרש לבקשה" (סעיף 34 לתגובה); כן טענה המשיבה כי אין לה כלל זכויות כלפי ה'מחזיקות' הנטענות של הרכוש אותו מבוקש לעקל, ממילא לא עלה בידי המבקש להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח זכות זו; טענות נוספות בידי המשיבה ובעיקר כי זכרון הדברים כלל לא היה מחייב וכי לאחריו הוסכמו הסכמות שונות ואחרות אף בין בעלי הדין עד כדי שהמבקש נסוג מהעיסקה (סעיפים 68, 69 לתגובה).
12. גם לענין ההכבדה טוענת המשיבה כי לא הונחו ראיות או עובדות המבססות טענה זו, וכי יש לדחות כל טענה לחוסר תום לב של המשיבה - טענה שנטענה בעלמא. בהתייחס לחוב המשיבה לבנק המזרחי נטען כי הוכח שעמדה בהתחייבויותיה, וחובה לבנק המזרחי סולק במלואו, וכיוון שחוב זה עמד ביסוד בקשת העיקול והטענה להכבדה, הרי שסילוקו של החוב שומט את הקרקע מהבקשה לסעד זמני.
עוד ובנוסף ציינה המשיבה כי היא זכאית לתמורה של למעלה מ-20 מיליון ש"ח אותם היא עומדת לקבל באופן ודאי מכח הסכמים בני תוקף למכירת דירות ועל כן סכום החיוב הנזכר כפרמטר להכבדה אינו רלוונטי שכן תמורה זו עולה באופן ניכר על סכום התביעה ומאיינת את טענת המבקש להכבדה.