בפניי נדונה בקשת רשות להתגונן, שהגישה הנתבעת מס' 3. המבקשת הינה ערבה לחובות הנתבעים מס' 1 ו-2 בתיק, שטריט אורית ויואב (להלן: "
החייבים"), נגדם ניתן פסק דין בהעדר הגנה ביום 15/7/12.
המבקשת, אמה של הנתבעת מס' 1, התגוננה בטענות ביחס לערבותה, לפיהן לא הוסברה לה נפקות חתימתה, כי חתמה במהירות על כל המסמכים ללא קבלת הסברים וללא יכולת הבנה עצמאית. כמו כן טענה המבקשת כי ישנן טעויות בחישובים, שוני בריבית, כי ניתן אשראי לחייבים על סמך ערבותה וללא בטוחות נוספות, וכי המשיב לא פירט איזה הליכים נקט נגד החייבים ולא הקטין את הסכומים שנגבו.
בדיון, שהתקיים לפניי, נחקרה המבקשת, לא הצליחה להשלים את טענותיה הכלליות בתצהיר, והשמיטה את היסוד מתחת להגנתה.
המבקשת אישרה את חתימתה על כתב הערבות, קראה את האמור בו תחת סעיף "מטרת ההלוואה": "הלוואת הסדר לכיסוי חוב", ורק טענה כי לא קראה את המסמך לפני החתימה עליו (
פרוטוקול, עמ' 2, שורות 1-5). המבקשת אשרה כי בתה התגרשה מהנתבע מס' 2, כי מצבה הכלכלי גרם לה לקחת את ההלוואה (
שם, שורות 10-21). המבקשת גם רצתה להסיק את הדיון וטענה כי "כל העניין שלי זה שאין לי מאיפה לשלם". המבקשת חזרה וטענה כי החוב של החייבת לא היה בסכום ההלוואה, 86,000 ש"ח. המבקשת גם אישרה כי חתמה על טופס גלוי מידע לערב, אך טענה כי לא קבלה העתק שלו, לא קראה אותו, ולא קבלה הסברים אודותיו (
שם, עמ' 3, שורות 2-18).
בסיכומיה חזרה המבקשת על טענתה לפיה הגיעה לדיון מהסיבה שאין לה כסף לשלם, וכי יש לה עיקול מטעם המשיב.
התרשמתי שמדובר ב"הגנת בדים" לשמה, וטענות המבקשת אינן מקימות לה הגנה מפני התביעה.
לעניין החוב עצמו, עצם העובדה שהחייבים לא העלו כל טענה, אף הגיעו להסכם שלא עמדו בו, וניתן נגדם פסק דין מהווה השתק פלוגתא בעניין. טענות המבקשת כלליות וסתמיות ואין בהן כל פירוט בניגוד לדרישות הפסיקה: "... נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן, חייב להיכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו, ואיננו רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות. טענה סתמית על תשלום כסף בלי לפרט סכומים, חשבונות מסמכים ונסיבות איננה מספקת ואיננה מזכה אותו ברשות להתגונן" (
ד. בר אופיר, "
סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה תשיעית, עמ' 193).
כפי שכבר נקבע בפסיקה בעבר, "יש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך על- ידי העלאתן של טענות סתמיות, שכל מטרתן למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים שמוקנים לו על-ידי הגשת התובענה בסדר דין מקוצר" (ע"א 779/87
נח בליט נ' בנק לאומי לישראל
בע"מ פ"ד מד(3) 304).
כאשר מוגשת בקשת רשות להתגונן, נפסק כי חובה על המבקש להתכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו, ולפרט סכומים ומועדים.
לטענת המבקשת בעניין הריבית וסכום ההלוואה יפים דברי כב' השופט י. גריל ב
ע"א (מחוזי חיפה) 396/93
קבלאן נ'
בנק לאומי למשכנתאות (1995), תקדין-מחוזי 95(3), 621: "לפי תנאי הסכם ההלוואה ספרי הבנק וחשבונותיו יהיו נאמנים על הלווה והערבים וישמשו בכל עת כהוכחה על הסכומים והפרטים הרשומים בהם... נכון הוא שהנתבע רשאי לסתור הוכחה לכאורה, אך אין די בטענה כללית שלמעשה אינה אומרת דבר...".
על המבקשת, היה לפרט בתצהיר, ואולי גם בתצהיר החייבים, מה בדיוק סוכם בינה לבין פקידי הבנק לגבי שיעור הריבית, במה חויבה, ומה ההפרש ביניהם (ע"א (מחוזי חיפה) 88/96
אגבריה נ' בנק ערבי, תקדין-מחוזי כרך 96(4) 431), משלא עשתה כן, אני דוחה טענה זו. טיעון על דרך הסתם, בהעדר פרוט כאמור, אין בו כדי ליצור תשתית מספקת למתן רשות להתגונן.
לעניין חתימת המבקשת על כתב הערבות כבר נפסק
בע"א 779/87 הנ"ל: "טענת "לא נעשה דבר" (non est factum) לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תוכנו של המסמך שעליו הוא חותם ולמי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם".
כפי שהובהר בחקירה הנגדית, המבקשת היתה מודעת היטב למהותה של הערבות להלוואה, ואמרה בתשובה לשאלה בדבר תוצאות חתימתה: אין שום ספק שהבנק צריך לקבל..." (
פרוטוקול, עמ' 2, שורה 29).
הטענה בעניין מיצוי הליכים נגד החייבים נדחית, לאור סכום ההלוואה, והטענה בעניין אי הקטנת החוב בסכומים ששולמו הינה גם כללית וסתמית, והמבקשת לא צייינה כל סכום נוסף ששולם למעט הסך 4,000 ש"ח, שהופחתו בפסק הדין נגד החייבים.
לאחר הדיון אני מוצאת כי המבקשת לא הציגה כל הגנה בפני התביעה בסדר דין מקוצר.
בקשת הרשות להתגונן נדחית.
המבקשת תשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 1,000 ש"ח.
ב"כ המשיב תגיש נוסח פסק דין פורמלי לחתימתי, תוך 10 ימים, ותציין כי פסק הדין נגד המבקשת הינו ביחד ולחוד עם פסק הדין נגד החייבים.
ניתנה היום, י"ח טבת תשע"ג, 31 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.