החלטה בתיק תא"ק 32877-02-11

בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה כספית על סך 120,050 ש"ח.

במקורה  הוגשה התביעה גם כתביעה לסילוק יד ממושכר מסחרי בשכירות בלתי מוגנת, מבנה בן 4 קומות בשביל ההרדוף 1 נהריה. לאחר שהוגשה בקשת רשות להתגונן ובמסגרתה הסכמה למתן סעד של סילוק יד, ניתן פסק דין חלקי בהסכמה בגזרה זו.

התביעה הכספית נשענת על הסכם שכירות מיום 1/12/09 במסגרתו הוגדרה תקופת השכירות למשך שנתיים החל מיום 1/1/10 ועד 31/12/11 ודמי השכירות נקבעו לסך של 8,500 ש"ח/ חודש. השוכרת על פי ההסכם הינה הנתבעת/המבקשת 1 ואולם חותמת החברה איננה מתנוססת על ההסכם ועל כל אחד מחלקיו ומי שחתם על ההסכם היו הנתבעים 2 ו- 3. התובעים טוענים כי בנסיבות אלה יש לראות את הנתבעים 2 ו-3 כמי שהתחייבו אישית לקיים את כל חיובי השוכרת.

לטענת התובעים חדלו הנתבעים לשלם החל מחודש דצמבר 2010 ומכאן התביעה הכספית לתשלום מלוא יתרת דמי השכירות המגיעים בצירוף הפרשי שיערוך.

בבקשת הרשות להתגונן טוענים המבקשים כי דין התביעה כנגד המבקשים 2 ו-3 להידחות על הסף בהיעדר יריבות. לגופו של עניין מעלים המבקשים טענה של סיכול. ההסכם נועד לצורך שימושם של חניכים בעלי צרכים מיוחדים  ושימוש זה הובהר למשיבים ומצא את ביטויו בהסכם. עוד בטרם החלו המבקשים בהכשרת המבנה לייעודו הם נתקלו בהתנגדות אלימה במיוחד של השכנים אשר מנעו כל אפשרות של שימוש במבנה לצרכים שלהם הוא נועד על פי ההסכם שבין הצדדים. כל ניסיונות המבקשים להניא את השכנים להסכים לשימוש במבנה, לא צלחו. בכל אותה תקופה שבה נעשו הניסיונות לשכנע את השכנים להסיר את התנגדותם המשיכה המבקשת לשלם למשיבים את דמי השכירות המוסכמים בקפדנות. באוגוסט 2010 ומשהובהר סופית כי לא ניתן יהיה להשתמש בנכס לייעודו פנתה המבקשת בכתב למשיבים והודיעה להם על כוונתה לסיים את הקשר החוזי בין הצדדים בהתאם לכך נמסרה הודעה רשמית על ביטול ההסכם בשל סיכולו למרות זאת הסכימה המבקשת לשלם דמי שכירות למספר חודשים נוספים ודמי השכירות שולמו.

לאחר שקיבלו המשיבים את הודעת המבקשת הנ"ל הובעה נכונות לדון בקיצור תקופת השכירות ואולם כעבור זמן מה חזרו בהם המשיבים מנכונותם זו. המשיבים החליפו את ייצוגם ונקבעה פגישה במשרד בא כוחם החדש באותה פגישה סוכם על סיום הקשר החוזי בתמורה לתשלום של שני חודשי שכירות נוספים, התשלום בוצע. המשיבים לא קיבלו סיכום זה שהושג באמצעות בא כוחם והחליפו שוב את ייצוגם. בפועל הוחזרה החזקה בנכס, לאחר תיקונים באוקטובר 2010.

המבקשים הוסיפו וטענו כי גם אם ייקבע שלא הושגה הסכמה לקיצור תקופת השכירות החוזית עדיין יש לקבוע כי המשיבים לא עשו דבר להקטנת נזקיהם, לא פעלו להשכרת הנכס לאחרים ועמדו שלא בתום לב ושלא בדרך מקובלת על זכויות חוזיות.

המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות. לעניין טענת הסף וכמבואר מפנים הם את תשומת הלב לכך שעל ההסכם חתומים המבקשים 2 ו-3 באופן אישי. לגופו של עניין לא ניתן לקבל טענה של סיכול על סמך כך שקמה התנגדות לשימוש במושכר לצרכים של אוכלוסיה מיוחדת שהרי כל הנתונים היו ידועים מראש, ההתנגדות הייתה צפויה ובכל מקרה על המבקשים מוטלת הייתה החובה לברר את הנתונים הללו לפני שהתקשרו בחוזה.

למעשה מטילים המשיבים ספק בעצם הטענה ורואים הם בה אמתלה לאי קיום החוזה, זאת הם לומדים מתוך כך שמספר התחייבויות אשר קיבלו על עצמם המבקשים לא קוימו: מתן ערבויות אישיות, תשלומים לרשויות, המצאת פוליסת ביטוח, מניעת ביקורים מן הבעלים. בנוסף לכך נגרמו נזקים קשים למושכר. מכיוון שטענת הסיכול היא לב ליבה של הגנת המבקשים ומכיוון שטענת הגנה זו על פניה אינה יכולה להתקבל, דין הבקשה להידחות.

לאחר שבחנתי טיעוני הצדדים אני מתיר למבקשים להתגונן. מנוסח ההסכם עצמו עולה כוונת הצדדים הברורה והמפורשת לקשור קשר עסקי בין המשיבים לבין המבקשת 1 כאשר לגבי המבקשים 2 ו-3 נקבע כי עליהם להמציא ערבויות אישיות בסכום נקוב כמפורט בסעיף 14 בהסכם. המבקשים 2 ו-3 מסבירים כי היעדרה של חותמת החברה איננה אלא מחמת טעות וניסוחו של ההסכם המדבר בעד עצמו מהווה תימוכין לטענה זו.

טענת הסיכול אשר מעלים המבקשים מחייבת בירור עובדתי. אכן הלכה פסוקה היא כי רק בנסיבות קיצוניות תתקבל טענת סיכול מכוח הוראת סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א, 1970. לכך יש להוסיף כי על פי הסברי מנהל המבקשת, צפויה הייתה  התנגדות שכנים לניהול מוסד לדיירים בעלי צרכים מיוחדים.  עם זאת העיד והסביר מנהל המבקשת שהאופי והצורה אשר לבשה התנגדות זו היו מפתיעים ובלתי צפויים  ובלשונו:

" אני לא יודע מאיפה ידעו והתחיל הבלגן, הבעירו צמיגים, שברו את כל החלונות והדלתות של הבית זרקו אבנים גדולות לתוך הבניין, שברו את השערים, תלשו את האינטרקום, תשלו שלט של נכה מהמקום בנוסף קיבלנו לבתינו איומים על חיינו על חיי הילדים שלנו והנשים, הטרידו אותנו בצורה קשה, איימו שיפגעו בדיירים וזה מבחינתנו חצה את כל הגבולות וכו'. העובדים שלנו, עובדי אחזקה, הבחורה שעובדת בתכנון אצלנו, פחדה להגיע למקום, העובדים לא רצו להגיע למקום. גם אני בעצמי פחדתי להגיע למקום. לא היינו יכולים להתקרב למקום וכו'... לא העליתי בדעתי כזאת בריונות, לא נתקלנו מעולם בכזה דבר. הבאתי בחשבון שתהיה התנגדות משפטית ואולי ולזה היינו מוכנים אבל לדבר כזה לא היינו מוכנים..."

סעיף 18 הנ"ל לחוק החוזים (תרופות) שכותרתו פטור בשל אונס או סיכול החוזה קובע בס"ק(א)  כדלקמן:

"הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר בעת כריתת החוזה לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהם או שלא ראה ולא היה עליו לראותם מראש ולא יכול היה למנעם וקיום החוזה באותם נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים"

הכלל הוא כי לצורך מתן רשות להתגונן די בכך שהנתבע מציג הגנה לכאורה ולו קלושה ואף אם בדוחק על מנת שיקבל רשות להתגונן. רק כאשר ברור ונעלה מכל ספק שאין לנתבע כל הגנה שהיא, אף בהנחה שיוכחו כל העובדות לשיטתו, תידחה בקשת רשות להתגונן. במקרה דנן ודאי שלא ניתן לקבוע כי ברור ונעלה מכל ספק שאין למבקשים כל הגנה שהיא אף בהנחה שיוכחו כל העובדות לשיטתם.

לפיכך, אני מתיר למבקשים להתגונן, התצהיר ישמש כתב הגנה.

אני קובע את הוצאות הליך הביניים לסך 3,000 ש"ח, לפי התוצאות בהליך העיקרי.

מזכירות בית המשפט תשלח החלטה לצדדים.

תזכורת פנימית ביום 31/8/11. הצדדים יזומנו לקדם משפט לתאריך שיודע.