החלטה בתיק תא"ק 3236-08-11

1.         בפניי בקשת רשות להתגונן שהוגשה על ידי המבקש כנגד תביעת המשיבה לתשלום ארנונה, אגרת מים, ביוב, שמירה והוצאות אכיפה בסך של 276,084 ש"ח.

2.         המבקש הגיש יחד עם אביו בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד שניהם ביום 1/11/2011 בהיעדר הגנה.  במסגרת הדיון שהתקיים בפניי בהסכמה בוטל פסק הדין שניתן כנגד המבקש ואביו. בקשת רשות להתגונן של האב התקבלה גם כן ובקשתו של המבקש התבררה כבקשת רשות להתגונן.

אין מחלוקת שהמבקש עיוור בשתי עיניו המתקיים מקצבת נכות מהמל"ל.

לטענתו, במרץ 2005 הקים יחד עם הנתבע מספר 3 פאב במבנה מסחרי שרכש מחברת קי.בי.עי קבוצת בוני ערים בע"מ (להלן: "חברת קי.בי.אי"). לגרסתו, לאחר שלושה חודשים החליט שהוא אינו מעוניין להמשיך להפעיל הפאב ופרק השותפות עם נתבע 3 אשר המשיך להפעיל הפאב בעצמו כשנה נוספת. בסופו של יום נטען שהנתבע מספר 3 ברח לצרפת והותירו עם חובות עתק.

המבקש גם הוסיף וטען שבהתאם להסכמות הצדדים להסכם השותפות התחייב הנתבע 3 לקחת על עצמו את חובות השותפות.

לגרסתו, במסגרת הסכם השותפות סוכם בין הצדדים שכל אחד מן השותפים יערוב לגוף אחר. כך סוכם שהוא יערוב להסכם השכירות מול טמפו והמשכיר ואילו הנתבע מספר 3 יתקשר עם המשיבה.

בסופו של יום, פורקה השותפות בין הצדדים לאחר כשלושה חודשים והמבקש ונתבע מספר 3 חתמו על הסכם לפירוק השותפות ובו נטל נתבע מספר 3 את חובות השותפות.

על אף האמור, ברח נתבע מספר 3 מהארץ והותיר חובות עצומים. בנסיבות אלו ובמסגרת הליך משפטי נפרד, חלטה חברת קי.בי.אי ערבות בנקאית של המבקש בגין דמי שכירות וחובות ארנונה ולכן הסכומים שקבלה חברת קי.בי.אי כוללים גם סכומים להם זכאית המשיבה.

בסיכומיו הוסיף וטען המבקש שלא התחייב בכל חיוב כלפי המשיבה, לא צורפה כל ראשית ראיה מצידו והמשיבה עושה שימוש לא ראוי בהסכם השכירות.  כן טען שלמשיבה אשם תורם משמעותי מאחר והמתינה כשש שנים עד שהגישה נגדו התביעה וככל שהיתה מתריעה מבעוד מועד היה נוקט בהליכים כנגד נתבע 3 ואשתו אשר ערבה לחובותיו והוצא כנגדה צו עיכוב יציאה מן הארץ שבוטל לאחר תשלום מזערי של החובות.

כן טען המבקש בסיכומיו שיש לראותו כחסוי לנוכח עוורונו.

3.         מנגד טענה המשיבה שדין הבקשה להידחות.

לגרסתה, המבקש רשום בפנקסיה כמי שמחזיק בנכס מסחרי בחוף הקייטנות באשדוד (מספר זיהוי פיזי 380300016) במהלך כל התקופה הנתבעת בין ה- 1/3/2005-30/6/2007 עת ניתנה למשיבה הודעה בדבר חדלת חזקה בנכס.

לטענתה, בהתאם להוראות פקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות") כאשר מדובר בארנונה על נכס משותף הרי שניתן לגבותה מכל אחד מהבעלים ביחד ולחוד.

כן טענה המשיבה, כי הנטל להביא ראיה בדבר מסירת הודעה על חדילת החזקה מוטל על הנישום ואין מחלוקת שהמבקש לא עשה כן.

בהתייחס לטענות בדבר קיומו של הסכם פירוק בינו לבין הנתבע מספר 3 טענה המשיבה כי לא יכלה לדעת דבר על ההסכם, שכן המבקש לא הודיע לה על כך  ולכן אין כל רלוונטיות להסכם ומדובר בהסכם שחל בעניינם של הצדדים בינם לבין עצמם.

4.         תחילה אדרש לטענת המבקש לפיה אין יריבות בינו לבין המשיבה בהעדרו של הסכם בכתב מאחר ומעולם לא חתם על הסכם מול המשיבה.

המשיבה טענה שאין כל רלוונטיות לכך בשים לב להוראות סעיף 308 לפקודת העיריות לפיו די בהמצאת הודעת החיוב לאחד השותפים ולאור הוראות סעיף 316 לפקודת העיריות לפיו כאשר מדובר בנכס הנמצא בבעלות משותפת, מותר לגבותו מכל אחד מהבעלים.

אכן הצדק עם המשיבה לנוכח הוראות החוק, שכן עסקינן בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר בהסתמך על הוראות תקנה 202 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") לפיהן ניתן לתבוע בסדר דין מקוצר תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות.

משכך, הוראות תקנה זו לתקנות, מאפשרות לרשות לתבוע אף ללא קיומן של ראיות בכתב.