בפני בקשת רשות להגן מפני תביעה לתשלום סך של 434,929.49 ש"ח אשר הגיש המשיב כנגד המבקשים ובטענה שיש לחייב אותם בתשלום סכום זה על בסיס כתב ערבות שחתמו.
הרקע העובדתי
1. המשיב עוסק בעסקי בנקאות. במסגרת פעילותו העמיד המשיב שתי הלוואות לבני הזוג אבי זוהר ושרון זוהר (להלן:
"החייבים"), כאשר הסכמי ההלוואה נחתמו עוד בשנת 1998. יצוין כי ההלוואות הועמדו לחייבים על ידי בנק אדנים למשכנתאות והלוואות בע"מ (להלן:
"בנק אדנים") ובהתאם למסמך "תעודת מיזוג חברה" אשר הציג המשיב, התמזג המשיב עם בנק אדנים ביום 23.2.09.
2. המבקשים הינם הוריהם של החייבים. המבקש 1, יהודה צור, הינו אביה של שרון זוהר ואילו המבקשת 2, שרה זוהר, הינה אימו של אבי זוהר. להבטחת התחייבויות החייבים כלפי המשיב, שועבדו זכויות החייבים בנכס מקרקעין, חנות ברח' דה-האז 1, תל אביב (להלן:
"החנות") וכן גם הועמדו בהסכמים מ- 1998 ערבויות אישיות הן בידי המבקשים והן בידי ערב נוסף, מר שרון יהושע.
3. החייבים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי המשיב והמשיב החל בנקיטת הליכים משפטיים לגביית החובות. במסגרת הליכים אלו, מומש השעבוד שנרשם על החנות אולם התמורה שנתקבלה לא כסתה את מלוא החוב למשיב ולפיכך פנה המשיב לערבים.
4. בעקבות הפנייה לערבים שילם הערב שרון יהושע סך של 210,000 ש"ח וכנגד זאת הופטר מתשלום יתרת החוב למשיב. ביחס לחייבים ולמבקשים, נערך ביום 28.10.04 הסכם פשרה (להלן:
"הסכם הפשרה") המסדיר את פירעון החוב. בהסכם הפשרה נקבע כי יתרת החוב, לאחר מימוש השעבוד על החנות, מסתכמת בסך של 308,810 ש"ח וכי החייבים מתחייבים לפרוע את יתרת החוב, בצירוף הצמדה וריבית, ב- 240 תשלומים. המבקשים חתמו על הסכם הפשרה כערבים להתחייבויות החייבים.
5. למרבה הצער, לא עמדו החייבים בהתחייבויותיהם לפי הסכם הפשרה, לא פרעו את חובם למשיב ונקלעו להליכי פשיטת רגל. נוכח זאת, הגיש המשיב תביעה זו כנגד המבקשים ובמסגרתה הוא עותר לחיובם במלוא יתרת חובם של החייבים.
תמצית טענות המבקשים וההליך
6. לטענת המבקשים, הם כלל לא ערבו לחובות החייבים במסגרת אותן שתי הלוואות שהועמדו להם בשנת 1998 וככל שהייתה להם חבות בגין הלוואות אלו, הרי שההפטר שניתן לערב יהושע שרון מחייב גם את הפטר המבקשים. עוד טוענים המבקשים כי המשיב כלל לא הגיש תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת הרגל של החייבים ולא צירף אותם לתביעה זו שלכן יש לראות בהתנהגותו כוויתור על זכויותיו נגדם.
נוסף לטענות אלו מעלים המבקשים טענות באשר לעצם יריבות המשיב מולם והיעדר אסמכתא לחיובי הריבית הנתבעים.
7. בדיון אשר התקיים בפני נחקרה המבקשת 2 על תצהירה, המשיב ויתר על חקירת המבקש 1 וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה.
דיון
8. מושכלות יסוד של דיני הפרוצדורה האזרחית המה, כי בשלב זה של דיון בבקשת רשות להגן עול ההוכחה המוטל על המבקשים מצומצם. המבקשים אינם נדרשים בשלב זה להראות כיצד יוכיח את גרסתם ולפיכך תינתן רשות להגן אפילו נטענה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. לא שוקלים בשלב זה את מהימנות המבקשים או את סיכויי הצלחתם בתיק העיקרי. די להם למבקשים בשלב זה להראות כי יש בידיהם טענות הגנה לכאורה, אשר אם יוכחו יובילו לדחיית התביעה. מאידך, חייבים המבקשים להיכבד ולפרט את טענותיהם. טענות כלליות וסתמיות לא יצדיקו מתן רשות להגן. טענות שהתבדו מיסודן ייחשבו להגנת בדים ואף בגינן לא תינתן רשות להגן.
9. טענתם הראשונה של המבקשים הינה טענת היעדר יריבות.
לטענתם, כל ההסכמים עליהם מתבססת התביעה נכרתו מול בנק אדנים. לא מול המבקש. לכן, טוענים המבקשים, אין למשיב כל עילת תביעה נגדם ולא זו בלבד שיש ליתן להם רשות להגן בטענה זו אלא שיש לדחות בגינה את התביעה על הסף. נדבך נוסף של טענה זו מתייחס לתחשיבי הריבית, שכן לשיטת המבקשים כל ההסכמות לעניין הריבית נעשו עם בנק אדנים ולא עם המשיב.
אינני מוצא מקום לשוב ולבחון טענה זו שכן הטענה כבר נדונה בדיון אשר התקיים ביום 14.12.11 בפני כב' השופט אהוד שוורץ. במהלך הדיון הוצגה "תעודת מיזוג חברה" שלפיה התמזג המשיב עם בנק אדנים, כאשר בנק אדנים היא "חברת היעד" אשר חוסלה עקב המיזוג וכל זכויותיה הועברו למשיב, כחברה הקולטת לפי צו המיזוג. בהתאם, ובדין, נדחתה טענתם המקדמית של המבקשים. המשיב בא בנעליו של בנק אדנים ונוכח המיזוג כל זכות שהייתה לבנק אדנים הינה זכות שעומדת למשיב. כך בכלל. כך גם ביחס לעניינים נשוא תביעה זו וכך גם לעניין תחשיבי הריבית.
10. טענתם השנייה של המבקשים הינה להיעדר כל ערבות מצידם לחובות החייבים.
לטענתם, עיון בהסכמי ההלוואה שנחתמו בשנת 1998 (נספחים א1 ו- א2 לכתב התביעה) מלמד כי נחתמו שני הסכמי הלוואה: הראשון ביום 9.4.98 (נספח א1 לכתב התביעה) והשני ביום 11.6.98 (נספח א2 לכתב התביעה, אשר כותרתו 11.6.97 אך מוסכם שנחתם ביום 11.6.98). ביחס למבקש 1, יהודה צור, טוענים המבקשים כי הוא כלל לא מופיע כצד בהסכם ההלוואה השני, לא כערב, לא כחייב ולא בכלל, שלכן לא ניתן לבסס על הסכם זה כל תביעה נגדו. בהסכם ההלוואה הראשון אומנם מופיע המבקש 1 אולם כחייב ולא כערב.
ביחס למבקשת 2, טוענים המבקשים שהיא מופיעה כערבה בהסכם ההלוואה הראשון אך בהסכם ההלוואה השני היא מופיעה כחייבת ולא כערבה.