בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, וכן בקשה לביטול פסק דין, בהעדר בקשת רשות להתגונן, שניתן כנגד המבקש ביום 19.12.07.
פסק הדין ניתן בתביעה בסדר דין מקוצר ע"ס של 19,332 ש"ח שהוגשה כנגד המבקש ורעייתו, המשיבה 2, גופר אילנית, וזאת בגין מוצרים שהוזמנו עבור "פאב ראש קטן" שנטען כי הוא בבעלותם.
לאחר עיון בבקשה ובתגובה, שוכנעתי כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות.
הבקשה להארכת מועד הוגשה חודשים ארוכים לאחר המצאת פסק הדין לידיו של המבקש. הונח בפניי כי המבקש ידע על קיומו של פסק הדין עוד בשלהי ינואר 2008, ואילו הבקשה דנא הוגשה רק בשלהי חודש דצמבר 2010 (!), היינו: כשנתיים לאחר שהמבקש ידע על קיומו של פסק הדין.
מאחר שהמועד שנקבע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן- "
התקנות"), הוא מועד שנקבע בחיקוק, חלה לגביו תקנה 528 לתקנות שכותרתה "הארכת מועדים", לפיה אם נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי בית המשפט להאריכו רק
מטעמים מיוחדים שיירשמו.
מהו אותו טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד? בבש"א 5636/06
נשר נ' גפן, בפס' 2 לפסק הדין (לא פורסם, 23.8.2006) (להלן- "עניין
נשר"), עמדה כב' הנשיאה ד. ביניש על השיקולים שיילקחו בחשבון לבחינת קיומו של טעם מיוחד:
"אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד; ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה ביתר חיוב. יחד עם זאת, אף כאשר מדובר באיחור קל בן ימים ספורים בלבד, לא תינתן הארכת המועד כדבר שבשגרה והנטל על המבקש להוכיח קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להגשת ההליך. (ראו: דבריו של השופט ש' לוין בע"א 796/79
מועלם נ' מטא ואח', פ"ד לה(1) 376, 377). טעמים מיוחדים כאמור ייבחנו לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה להארכת מועד הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו. יודגש כי אין המדובר ברשימת שיקולים ממצה. שאלת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין."
בענייננו, השיקולים שנקבעו בעניין
נשר, מושכים לכיון אחד, והוא דחיית הבקשה.
ראשית
, אין מדובר באיחור של ימים ספורים, אלא באיחור של חודשים ארוכים, שלא לומר, שנים. התנהלות זו של המבקש שידע על פסק הדין והתעלם ממנו, מהווה זילזול של ממש בהליך השיפוטי. לחובתו של המבקש, יש לציין גם את העובדה שבקשתו זו הוגשה רק לאחר שהוגשה על ידי המשיב 1 בקשה לביטול הליכי הפש"ר.
שנית
, למבקש אמנם טענות רבות כנגד אישור המסירה המעיד על המצאת כתב התביעה לידיו, (אותן העלה לראשונה בתשובתו לתגובת המשיב 1) ואולם אין בטענות אלו דבר וחצי דבר שעה שהמבקש אינו מכחיש את חתימתו על אישור המסירה (!!!) כך שגם אלו היתה הבקשה להארכת מועד מתקבלת לא היה בכך להביא לביטול פסק הדין מחובת הצדק.
שלישית,
אין להתרשם, יתר על המידה, מטענות המבקש בדבר הנזק שייגרם לו אם פסק הדין לא יבוטל. המבקש טוען כי הוגשה כנגדו בקשה לביטול הליכי הפש"ר בגין פסק דין זה, וזאת בטענה שביצע מעשה של פשיטת רגל במהלך הליכי הפש"ר. המבקש חושש כי כל הליכי הפש"ר המתנהלים משך שנים, ירדו לטמיון בשל פסק דין זה. ואולם, מעיון בתגובת המשיב אליה צורפה תגובת הנאמן בבקשה לביטול הליכי הפש"ר, עולה שהמבקש בעצמו, הוא ולא אחר, מכשיל את הליכי הפש"ר בשל חוסר שיתוף פעולה עם הנאמן, צבירת חובות פיגורים ואי הגשת דו"חות.
רביעית
, אין מקום לגרוס כי היה על המשיב לפנות תחילה לבית המשפט פש"ר טרם הגשת התביעה, בשל צו עיכוב ההליכים שניתן לזכותו, במסגרת תיק הפש"ר, וצו עיכוב ההליכים גם לא היה מהווה אבן נגף כנגד מתן פסק הדין על ידי אלו היה מובא בפניי עובר למתן פסק הדין.
כידוע, המועד הקובע לקיומו של חוב בר תביעה הוא מועד צו הכינוס [סעיף 71(א) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "
פקודת פשיטת הרגל")]. חוב שנוצר לאחר מכן אינו נחשב בדרך כלל, חוב בר תביעה, ואין מניעה שהנושה יגיש בגינו תובענה לבית המשפט, אם כי הנושה יתקשה מאוד לממש את פסק הדין בשים לב לכך שנכסיו של פושט הרגל מוקנים לנאמן (שלמה לוין ואשר גרוניס
פשיטת רגל 220 (מהדורה שנייה, 2000).
עיכוב הליכים בפשיטת רגל חל בכל מקרה רק על "חובות בני תביעה". סעיף 22(ד) לפקודת פשיטת הרגל, שכותרתו "עיכוב הליכים", מורה לנו כי: "לא יעכב בית המשפט תובענה נגד פושט רגל אם הפטרו לא היה משמש בה הגנה", והלוא צו ההפטר חל על כל החובות שנולדו לפני מתן צו הכינוס.
לבסוף, אילו הייתי מתרשמת מהגנתו של המבקש, יתכן שהייתי נכונה להסכים לרפא את מחדלו באמצעות פסיקת הוצאות או הפקדה ראוייה למרות המחדל
החמור בתיק זה. ואולם, חקירתו של המבקש במסגרת תיק הפש"ר (הפרוטוקול הומצא לבקשתי ע"י התובע) בשאלה האם הוא בעל המקום, מעוררת תהיות רבות באשר לנכונות גרסתו, באופן שאין בהגנה המוצגת כדי להוות משקל נגד לחומרת מחדליו:
כך, מודה המבקש כי למרות שבנו הוא הבעלים של המקום, הוא מציג את עצמו כמנהל המקום, וכי: "
אני עם הבן שלי יחד, כל ערב מנהל את המקום." (פרו' תיק הפש"ר, עמ' 6, ש' 10-9). עוד מאשר המבקש בחקירתו כי: "
יכול להיות שבחשבון של הבן שלי העזתי לחתום פעם או פעמיים" (פרו', עמ' 6, ש' 25); וכן: "
אני מורשה מטעם הבן שלי לעשות הכל, מכיון שהוא הבן שלי ואני עובד עימו ביחד" (פרו', עמ' 6, ש' 27).
מכל הטעמים דלעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית, ולפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות.
המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים
.
ניתנה היום, א' ניסן תשע"א, 05 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.