1. העניין שבפני, בקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן בפני התובענה.
2. התובענה, תובענה בסדר דין מקוצר, ע"ס 74,109 ש"ח, הוגשה כנגד הנתבעת מס' 1, אשר ניהלה אצל התובע חשבון בנק שמספרו 397180, ולכאורה, על פי הנטען בכתב התביעה, נותרה בו יתרה לא מסולקת אשר הועמדה לפירעון על ידי התובע, בגין הפרת התחייבותה של הנתבעת מס' 1 במישור מערכת היחסים שבין הצדדים.
3. על פי הנתבעים בכתב התביעה המתוקן, ביום 30.3.2009 חתם הנתבע מס' 2, בעלה של הנתבעת מס' 1 (וככזה- אינו "ערב מוגן" או "ערב יחיד"), על כתב ערבות מתמדת לכל חובה של הנתבעת מס' 1 כלפי התובע.
4. הנתבעת מס' 1 הגישה בקשה למתן רשות להתגונן, ובמסגרת טענה הנתבעת כי תמיד שמרה על יחס נאות מול התובע, ולעמדתה, ביום 27.6.2010 עמדה יתרת החובה בחשבון ע"ס 19,345 ש"ח (קרי, חריגה ממסגרת האשראי המאושרת, אשר עמדה על הסך של 15,000 באותה העת). בהתאם טוענת הנתבעת מס' 1, כי ביקשה למשוך תכנית חסכון שעמדה במסגרת ביטחונותיה, ואולם התובע סירב לעשות כן; מוסיפה הנתבעת מס' 1 וטוענת, כי ביקשה מהתובע לבטל פעולות מסוימות בחשבון (חיוב כרטיסי אשראי והוראות קבע) ונתקלה בסירוב; וכן טוענת הנתבעת כי בחודש אפריל 2011 הוגבל חשבון הבנק שלה בשל אי כיבוד המחאות, לאור הוראות חוק שיקים ללא כיסוי, וזאת בשל רשלנות התובע; צירופם של כל אלה, לטענת הנתבעת מס' 1, הסב לה נזקים רבים, כאשר לעמדתה, במידה והיה התובע מקיים החובות המוטלות עליו, לא היה החשבון נקלע לחריגות כה ניכרות.
5. הנתבע מס' 2 לא הגיש בקשה למתן רשות להתגונן, ואף לא הגיש תצהיר מטעמו.
6. את בקשת המבקשת ליתן לה רשות להתגונן יש לבחון לאור ההלכות שנקבעו לעניין הליכי סדר דין מקוצר. על פי הלכות אלו, מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81
מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ לו(3) 518, 524; ע"א 3374/05
אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (מאגר נבו)). לאור האמור, נפסק כי גם מי שהגנתו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה כנגדו הינם קטנים, יקבל רשות להתגונן. לעומת זאת, מי שהגנתו הינה "הגנת בדים" תדחה בקשתו (ע"א 9654/02
חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)).
7. לעתים רחוקות, קורסת טענת ההגנה באופן מוחלט, כפי שקרה בבקשה זאת. הנתבעת מס' 1 מפנה לדף חשבון בו יתרת החובה הינה ע"ס 19,345 ש"ח, כאשר פחות מחודש לאחר מכן, ניתנה לנתבעת מס' 1 הלוואה ע"ס 40,000 ש"ח מאת התובע; הנתבעת, הגם שהיא מוכיחה די והותר את הנתבע בכתב התביעה (בכל הנוגע לאי עמידה במסגרת האשראי, די באמור בסעיפים 6 ו- 7 לתצהירה של הנתבעת 1, כדי להבהיר את עילת התובענה והעמדת מלוא האשראי לפירעון). מאותה הלוואה, הנתבעת מתעלמת, ולמעשה מתעלמת היא מיותר ממחצית מבסיס החיוב, כאילו דברים לא היו מעולם.
8. אמנם בית המשפט בשלב דיוני זה אינו שוקל שיקולי אמינות ומהימנות, אלא פוסק על בסיס ראיות לכאורה, ואולם די בתשובת הנתבעת מס' 1 (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה 20), כדי לבסס את הסכום הנתבע, קרי, יתרת החוב, הנובעת מיתרת חוב בעו"ש בצירוף הלוואה אשר הועמדה לפירעון בשל הפרת ההסכם שבין הצדדים.
9. לאחר שהובהר נושא בסיס החיוב, נותר לדון בטענות ההגנה - קרי, הטענה בדבר זכות קיזוז נזקים אשר אירעו מכח אי פידיון תכנית חיסכון, כיבוד הוראות בניגוד להרשאה, ונזק אשר לכאורה נגרם כתוצאה מהגבלת החשבון בשל רשלנות התובע.
10. אמנם, נפסק כי ככל שהנתבע מציג הגנה לכאורה, יש ליתן לו רשות להתגונן, מבלי לבדוק כיצד יצליח להוכיח הגנתו או מהו טיב ראיותיו. עם זאת, מבקש הרשות להגן נדרש להגיש תצהיר הנכנס לכל פרטי העובדות עליהן הוא מבסס את טענת הגנתו (ע"א 6514/96
חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון נג(1) 390, 400).
11. כזכור, בית המשפט העליון, ב
ע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):
"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. "
12. על המבקש רשות להתגונן להראות בתצהירו תשתית עובדתית מלאה לכל אחת מטענותיו, שהרי לימים ישמש הוא, ורק הוא, כתב הגנה בתיק (ע"א 594/85
זהבי נ' מגרית בע"מ מב(1) 721).
13. בע"א 2242/10 מ. ציג בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ניתן ביום 21/12/2011 [פורסם במאגר "נבו"] חזר לאחרונה בית המשפט העליון ואישר את ההלכה בעניין זה, וקבע כי: "...
המבקש רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר אינו רשאי להסתפק בטענות כלליות בתצהירו, ועליו לציין את פרטי העובדות שעליהן מבוססות טענות ההגנה שלו. זאת בהתאם לכלל שעל המבקש רשות להתגונן להתכבד ולפרט את מהות הגנתו"
14. וטענות ההגנה, במישור הנוגע למכלול הטענות בדבר אי כיבוד הוראות לפידיון תוכניות חסכון או קיום הוראות שלא לכבד חיובים, לא נתמכו באסמכתאות כלל, והנתבעת מס' 1 הסתפקה בהטחת אמירות כלליות. השאלות המהותיות בהקשר זה, כגון: האם היו תוכניות חסכון? מה היה היקפן הכספי? האם תנאיהן התירו פידיון מוקדם? האם מדובר בסכום בטל בשישים או סכום המביא לפירעון החיוב? מהם החיובים שבכרטיסי האשראי? האם מדובר היה בכרטיס אשר הונפק על ידי הבנק (וממילא נכלל במסגרת האשראי)? נתון אחד לרפואה, בהקשר זה, לא ניתן.
15.
דינן של טענות אלה, לפיכך, להידחות מחמת חוסר פירוט. יכול ופירוטן לא היה מועיל לנתבעת מס' 1 (כגון: חסכון שאינו "ניתן לשבירה", חסכון בשיעור נמוך שאינו מהותי, כרטיסי אשראי בנקאי המביא ממילא לחיוב החשבון וכיו"ב), על משמעות אי הבאת עד חיוני או ראיה חיונית אמר כבר בית המשפט העליון כי קיימת חזקה שצד אשר אינו מביא עד חיוני או ראיה חיונית, ללא הסבר סביר, כאשר מדובר בעדות אשר יכולה היתה לתמוך בגרסת אותו צד, פירוש הדבר הוא שאותה עדות הייתה משמשת לחובתו של אותו צד, ולא תומכת בו. ראה: קדמי, "על הראיות" (חלק שלישי - תשס"ד 2003) עמ' 1648. ע"א 641/87 קלוגר נ' אורט ישראל בע"מ ואח', פד"י מד (1) 245. ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח', פד"י מה (4) 651.
16. הטענה הנוספת והיחידה אשר נותרה, הינה הטענה בדבר הגבלת חשבון הבנק של הנתבעת 1, שלא כדין, פעולה אשר הסבה לנתבעת מס' 1 נזק נטען בשיעור של 150,000 ש"ח. אציין כי אין מדובר בנזק קצוב, אלא נזק מוערך, ואציין כי על פניו, אין די באמירה כללית וסתמית כי פעולה כלשהיא הסבה לנתבעת מס' 1 נזק, אלא יש להפנות למקורות הנזק: קרי, האם ניזוקה פעילות עסקית מסוימת, או שניזוקה עסקה בעלת משמעות כלכלית ניכרת (כגון, מניעת רכישת או מכירת נכס מהותי), ואולם דבר לא נטען בהקשר זה, למעט האמירה הכללית.
17. יש לזכור, כי הנתבעת מס' 1 אישרה בחקירתה, כי לא נקטה בהליך של ערעור על ההגבלה, או בהליך לאי כניסת ההגבלה לתוקפה, לזמן זה או אחר; חשוב לציין, כי הנתבעת מס' 1 שימשה, כדבריה, כפקידה בבנק אחר, והנתבע מס' 2 הינו עו"ד במקצועו - כך שאין מדובר בהדיוטות אשר אינם מודעים לאפשרויות העומדות בפניהם, אלא באנשים בעלי הבנה משפטית והבנה בהתנהלות בנקאית נכונה, ובאופן מודע ומכוון, נמנעו מנקיטת הליך משפטי, וככל הנראה, לא בכדי.
18. במסגרת טענותיה הנוגעות להגבלה, ציינה הנתבעת, כי הבינה אודות מועד מסוים, לאחריו אמורים היו להיגרע מרשימת ההמחאות המסורבות, מספר המחאות, ואולם משחוללו המחאות נוספות לאחר אותו מועד, לא ידעה כי הדבר יביא להגבלת החשבון, וזאת היא, למעשה, רשלנותו הנטענת של התובע. מדובר בטענה אשר הינה בלתי סבירה והגיונית עד כדי כך, שאף אינה יכולה לשמש כטענת הגנה הדחוקה ביותר הניתנת להעלאה על הדעת. ברור וידוע (או לכל הפחות - אמור להיות ברור וידוע לפקידת בנק ולעו"ד) כי ההגבלה (הגבלה "רגילה" ולא הגבלה "חמורה") לפי חוק שיקים ללא כיסוי, הינה הגבלה דינמית, המביטה בכל עת, 12 חודשים לאחור. אין מועד בו ההמחאות "מתאפסות", אלא ככל שעברו יותר מ- 12 חודשים, ההמחאות אשר מצויות בעבר, נגרעות מרשימת ההמחאות הנמנות לצורך הטלת ההגבלה. דבר זה ברור, או לכל הפחות, אמור היה להיות ברור לנתבעים.