1. לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד המבקשת ביום 31.12.12 בהעדר בקשת רשות להתגונן, לפיו קיבלתי את התביעה וחייבתי אותה לשלם למשיבה סך של 32,476 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובתוספת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין (להלן: "פסק הדין").
2. המדובר בתביעה כספית לתשלום בגין שירותי צביעה אותם סיפקה המשיבה למבקשת בהתאם לחשבוניות שהופקו על ידה, ואשר לא שולמו על ידי המבקשת.
3. המבקשת עותרת, אם כן, לביטול פסק הדין. לדבריה, לא הגישה בקשת רשות להתגונן משום שמר טאיב אפרים, מנכ"ל המבקשת, סבר בתום לב כי, החלטת בית המשפט מיום 14.11.12 הדוחה בקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד, יש בה כדי להביא לדחיית התביעה כולה, ואשר מייתרת את הצורך בהגשת בקשה רשות להתגונן. לגופו של עניין טוענת המבקשת כי, לתביעה שהוגשה נגדה אין כל בסיס וכי המדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית מאחר והיא אינה חבה מאומה למשיבה. על פי גרסת המבקשת, המשיבה היא שהחליטה על דעת עצמה, באופן חד צדדי, להעלות את מחירי העבודה, לאחר שזו בוצעה על ידה, ללא הסכמתה ו/או אישורה של המבקשת. הואיל והמבקשת התנגדה להעלאת המחירים, שילמה למשיבה, באמצעות שתי המחאות האחת ע"ס 8,788 ש"ח והשנייה ע"ס 16,039 ש"ח, בהתאם למחירים שסוכמו ביניהן, ומכאן שלא נותרה חייבת למבקשת.
4. המשיבה מתנגדת לביטול פסק הדין וטוענת כי, אין לקבל את הטיעון של המבקשת הנוגע לאי הגשת בקשת רשות להתגונן, אשר אינו מתקבל על הדעת, הגם שאף לגופו של ענין, הגנת המבקשת חסרת כל בסיס נוכח העובדה שכתב התביעה נסמך על כרטסת לקוח של המבקשת עצמה, ממנה עולה כי למבקשת יתרת חובה למשיבה ע"ס 32,476 ש"ח. לדבריה, סכום זה חושב לאחר קיזוז ההמחאה ע"ס 8,788 ש"ח, כאשר ההמחאה השנייה שולמה על ידה רק לאחר הגשת התביעה, לפיכך, יוצא כי, נכון למועד הגשת התביעה חייבת המבקשת למשיבה את הסכום הנתבע במדויק. לדברי המשיבה, חייבה את המבקשת על פי הזמנת העבודה שמסרה לה המבקשת, אלא שהמבקשת החליטה לשנות את מחירי העבודה על גבי החשבוניות ולקבוע מחירים על פי ראות עיניה.
5. התקיים בפני דיון במעמד הצדדים ביום 5.6.13 במהלכו נחקר מנהל המבקשת, מר אפרים טאיב (להלן: "טאיב"), על תצהירו. ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על כל נספחיהם, ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדות המבקשת, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.
6. ראשית, מן הראוי להתייחס לשאלה האם הבקשה לביטול פסק הדין (מיום 20.2.13) הוגשה במועד. על פי
תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, בקשה לביטול פסק דין תוגש תוך 30 ימים מיום שהומצא פסק הדין למבקש. עיון בתיק בית המשפט מגלה כי, אין אישור מסירה המעיד על מועד המצאת פסק הדין למבקשת. לטענת המבקשת, פסק הדין נמסר לה ביום 23.1.13 ולכן, הואיל והמשיבה לא סתרה טענה זו, אני קובע כי המועד להגשת הבקשה טרם חלף.
מכאן לבקשה שבפניי;
7. ביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה יתקיים בשני מקרים- הראשון כאשר פסק הדין ניתן שלא כהלכה, היינו- במצב שבו כתב התביעה וההזמנה לדין לא הומצאו למבקש כדין, כי אז רשאי בעל דין לדרוש את ביטולו מחובת הצדק, והמקרה השני- ביטול פסק דין מכוח שיקול הדעת של בית המשפט, בכפוף לכך שמבקש הביטול יצביע על הסיבה למחדל בגינו ניתן פסק דין בהעדר הגנה, כמו כן, עליו להראות הגנה טובה מפני התביעה.
8. בענייננו, אין מדובר בביטול פס"ד מחובת הצדק שכן, פסק הדין ניתן כדין לאחר שהוגשה בקשה למתן פסק דין בהעדר בקשת רשות להתגונן, אליה צורף אישור מסירה הנחזה להיות אישור מסירה כדין. המבקשת לא העלתה, במסגרת הבקשה שבפניי ו/או בתצהיר שהוגש מטעמה, טענה כלשהי לפיה כתב התביעה לא נמסר לידיה.
9. היות וכך, עסקינן בביטול פסק דין מכוח שיקול דעת, במקרה זה, כאמור, על מבקש הביטול לעמוד בשני תנאים, כאשר ככלל, שאלת סיכויי ההצלחה בהליך נושאת משקל רב יותר מן ההצדק למחדלו של המבקש.
10. המגמה הרווחת בפסיקה היא להיעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה לאור מעמדה של זכות הגישה לערכאות, שהיא זכות בעלת מעמד חקיקתי, על מנת ליתן לבעל דין את יומו בביהמ"ש, זאת תוך ריפוי הנזק שנגרם לבעל הדין שכנגד ע"י פסיקת הוצאות.
11. בענייננו, טוענת המבקשת, כאמור, כי המחדל בגינו ניתן פסק הדין בהעדר הינו בשל סברה בתום לב של מנהל המבקשת כי, יש בדחיית הבקשה לעיקול זמני שהגישה המשיבה, בכדי להביא לדחיית התביעה כולה, ומטעם זה לא הוגשה בקשת רשות להתגונן. הואיל ועדותו של מר טאיב הייתה קוהרנטית לתצהיר שהגיש התומך בבקשה לביטול פסק הדין, אני מוצא להאמין לטענות המבקשת בנקודה זו. אף אם מדובר במחדל של המבקשת עצמה, אינני סבור כי יש בו, כשלעצמו, כדי להביא לדחיית הבקשה לביטול פסק הדין, שכן לא ניתן לראות במבקשת כמי שזלזלה לחלוטין בהליכי בית המשפט, הגם שמצאתי כי בפי המבקשת סיכויי הגנה כלשהם.
12. אשר לסיכויי ההצלחה, השאלה הנשאלת היא, אם כן, האם ביטול פסק הדין עשוי להוביל לכך שתינתן למבקשת, בבוא העת, הרשות להתגונן מפני התביעה. על פי גרסת המבקשת, כאמור, הסכום הנתבע אינו תואם את הסכומים עליהם הסכימו הצדדים לשם ביצוע עבודות הצבע, והמשיבה העלתה, על דעת עצמה, את מחירי העבודה לאחר שבוצעה על ידה. היות וכך, לדבריה, התשלומים שבוצעו על ידה, אשר שולמו בהתאם לסיכום בין הצדדים, לא מותיר עוד את המבקשת חייבת למשיבה.
סבורני כי, טענות אלה מצריכות בירור עובדתי ושמיעת ראיות ועל כן יש ליתן למבקשת את יומה בבית המשפט.
13. בנסיבות אלה, אני מורה על ביטול פסק הדין שניתן ביום 31.12.12 כנגד המבקשת, תוך חיוב המבקשת בהוצאות, בשל המחדל באי הגשת בקשת רשות להתגונן במועד, בסך של 1,500 ש"ח אשר ישולם בתוך 20 יום ממועד קבלת המבקשת העתק החלטה זו.
14. המבקשת תגיש בקשת רשות להתגונן תוך 30 יום מיום קבלת העתק ההחלטה.
המזכירות תמציא לצדדים העתק החלטה זו.
ניתנה היום, ד' חשון תשע"ד, 08 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.