בפני בקשת הנתבע לביטול פסק הדין שניתן כנגדו בהעדר הגנה.
ההליכים והטענות
1. ביום 15.07.2010 הגישה התובעת כנגד הנתבע תביעה כספית, בסדר דין מקוצר, בגין חוב ארנונה לשנים 2009-2010.
2. ביום 23.10.2010 משלא ביקש הנתבע להתגונן, ניתן כנגדו פסק דין בהעדר הגנה על יסוד תצהירו של זיו סלע, כי ביום 25.07.2010 פגש את הנתבע ברחוב פנקס 18 בנתניה, ומסר לו את כתב התביעה, אך הנתבע סירב לחתום.
3. הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 12.12.2011, במסגרתה טען הנתבע כי בשל אשפוזו בגין אירוע מוחי, בשנת 2008, פיגר בתשלום הארנונה. לשיטתו, בבדיקה שנעשתה על ידי התובעת ביוני 2011, התברר כי האחרונה חייבה את הנתבע לאורך שנים על פי נכס בגודל 284 מ"ר, בעוד שגודל הנכס בפועל 237 מ"ר בלבד. על כן, טוען הנתבע כי התובעת גבתה ממנו ביתר, במשך שנים רבות, כ-6,000 ש"ח לשנה. הנתבע טען שפנה אל התובעת בכתב פעמים רבות, אך נציגיה התעלמו מפניותיו, למעט התשובה שלא ניתן לאפשר את הקיזוז באופן רטרואקטיבי. הנתבע טען כי מענה התובעת הוא בניגוד להלכות ביהמ"ש.
4. בתגובתה לבקשה פירטה התובעת את פעולותיה טרם הגשת התביעה ואף לאחר שניתן פסק דין, לרבות מסירת אזהרה בגין פתיחת תיק הוצל"פ. התובעת טענה כי הנתבע ביקש במסגרת תיק ההוצל"פ להפחית את גובה צו התשלומים. דא עקא, שכמעט שנה וחצי לאחר קבלת התביעה, עותר הוא לביטול פסק הדין מבלי להגיש בקשה להארכת המועד, ואף זאת בטענות שמקומן בערר על קביעת הארנונה, ולא במסגרת הליכים בביהמ"ש.
5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ביקשתי מב"כ התובעת להבהיר אם יש מקום לתיקון התביעה מבחינת גודל הנכס ומבחינת סכום התביעה. אליבא ב"כ התובעת, גודל הנכס ליום פסק הדין היה נכון, אך בעקבות תיקון המדידה, הופחת החיוב (ליתרת שנת 2010), ולפיכך מבוצע כנגד הנתבע סכום החוב הנכון. בעקבות הבהרת ב"כ התובעת, נדרשה שוב התייחסות הנתבע והוא שב על טענותיו.
6. בדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 14.01.2013, הופיע הנתבע כשהוא מיוצג. התברר כי בפי הנתבע טענות נוספות מלבד טענת הקיזוז האמורה. לפיכך, למרות התנגדות התובעת וחרף השיהוי הניכר בהעלאת הטענות החדשות, התרתי הגשת בקשה מתוקנת.
7. בבקשתו המתוקנת טען הנתבע, בנוסף לאמור לעיל, כי לאחר פניות רבות עלה בידו להגיע להסדר עם התובעת לפירעון החוב בתשלומים בסך 1,000 ש"ח לחודש. התביעה הוגשה בחוסר תום לב, חרף ההסדר, בו עמד.
הנתבע טען, לראשונה, כי לא ידע על הגשת התביעה ולא קיבל אותה, אך נודע לו על קיום ההליך לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ.
8. יש להזכיר שהתובעת הגישה תגובה לבקשה המתוקנת. נטען, כי הנתבע צירף 8 העתקים של קבלות על פיהן שילם 24,000 ש"ח בלבד. לטענתה, ממילא מתייחסים התשלומים לחוב בגין השנים 2007-2008 ולא לחוב נשוא התביעה.
על כן, ביקשה העיריה לדחות גם טענתו זו של הנתבע.
9. בחקירה שכנגד אישר הנתבע כי בשנת 2007 נקלע לקשיים ו-2 שיקים שמסר לתובעת עבור הארנונה חוללו. הוא ביטל את יתרת השיקים, אולם שילם במזומן 24 תשלומים, כמופיע בקבלות שצירף. עוד אישר שהקבלות אשר צורפו לבקשתו, מתייחסות לשנת 2008.
שוב ושוב טען כי שילם את מלוא חוב הארנונה לכל שנות החיוב. מנגד העיד: "אני לא יודע לאיזה שנה. הם קובעים".
הנתבע אישר את קבלת התביעה, מכתב ההתראה, ואזהרת ההוצל"פ, אולם ציין: "התכוננתי שישלחו לי לביהמ"ש לבוא להתגונן ולהסביר ואולי שם אמצא את הצדק". בחקירתו החוזרת שוב אישר הנתבע את קבלת התביעה, אך ציין: "תמיד בתביעות כותבים אם יש זמן להתגונן תוך 30 יום, להגיש כתב הגנה וחיכיתי שישלחו לי שאני צריך לשלוח כתב הגנה. אני אפילו הכנתי לעצמי כתב הגנה ושמרתי אותו במוסך ועכשיו מצאתי".
דיון והכרעה:
1.
ביטול פסק הדין מחמת הצדק: האם נפל פגם בהליך?
בסיכומיו, חוזר הנתבע על הטענה שלא קיבל כדין את התביעה בטרם ניתן פסק הדין נגדו. ב"כ התובעת אישר כי במשרדו נשלחים כתבי התביעה עם שליחים. הנתבע הכחיש בכל תוקף קבלת התביעה מידי שליח, אך טען שקיבל אותה בדואר ואף הצביע בעת הדיון על העתק התביעה.
מצאתי לדחות את טענת הנתבע בדבר אי קבלת התביעה, מהטעמים הבאים: