1. לפני בקשה למתן רשות להתגונן ולמחיקת כותרת, כנגד תביעת התובעים שהוגשה בסדר דין מקוצר, תביעה לפינוי וסילוק יד המבקשת מהמושכר, הוא הנכס ברחוב הנפח 10, אזור תעשיה חולון, הידוע כגוש 6781, חלקה 16 (להלן: "
הנכס"). תמהני מדוע הוגשה תביעה זו בסדר דין מקוצר, כאשר ניתן היה להגישה בהתאם להוראות פרק ט"ז4
לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. הנתבעים אף הגישו בקשר למחיקת התביעה על הסף, כשעיקרי בקשת הסילוק הם אף טענות בקשת הרשות להתגונן.
2. הבקשה למחיקת כותרת - אין בה ממש. כאמור בתקנה 202 (3) לתקנות הנ"ל, תביעה לסילוק יד ממקרקעין, שאינה לפינוי מושכר "מוגן", ובלבד שיש עליה ראיה בכתב, שיש במקרה זה, ראויה להיות מוגשת בסד"מ.
3. מתברר כי שמה המלא של הנתבעת 3, הוא א.ב.פ מפעלים ישראליים למתכת בע"מ. לטענת ב"כ המשיבים, בכל מקום בו רשום שם הנתבעת 3 בדרך אחרת, אין זאת אלא על דרך הקיצור. אין לבית המשפט כל ספק בכך, לאור העתק מרשם החברות שצירפו המשיבים לכתב טענותיהם, שם רשומים התובעת 1 ומורישה של נתבעת 2, כבעלי מניות בחברה. על כן, אם יש צורך בכך, הנני מתקן את שמה של התובעת 3 לשם המלא, כאמור לעיל, וזאת מכח סמכותי כאמור בתקנה 524 לתקנות הנ"ל.
4. גם לאחר עיון מדוקדק ב - 84 סעיפי תצהיר בקשת הרשות של מנהלת המבקשת, הנתבעת, לא מצאתי שם כל הכחשה לחתימת המבקשת על חוזה השכירות, נספח ג' לכתב התביעה, או להיותה בעלת דין, נתבעת, בתביעה בת.א. 55082/96, בית משפט השלום בת"א יפו, ולחתימתה יחד עם חתימת בא כוחה, על הסכם הפשרה, נספחים ד' ו - ה' לכתב התביעה. המצהירה אף לא מכחישה את חזקתה במושכר, הנכס, ואת עובדת תשלום דמי השכירות דווקא למשיבים 1 ו - 2, במשך כל שנות החזקה במקום. מהעדר הכחשה כאמור, נובעות מספר מסקנות והנחות, שבגינן אין כל מקום להענות לבקשת הרשות להתגונן.
5. הטענה כאילו המבקשת הינה בת רשות מכללא, לא תוכל להישמע, כאשר המבקשת חתומה על הסכם שכירות ואף על הסכם הפשרה, שהינו, למעשה, הארכת תקופת השכירות הקודמת בשינויים מסוימים בתנאי חוזה השכירות המקורי (נספח ג').
בסע' 19 (א)
לחוק השכירות והשאילה, תשל"א - 1971, נאמר כדלקמן:
"
לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני."
בסעיף 3
לחוק
השכירות והשאילה, תשל"א - 1971, נאמר:
"
פרטים של חוזה שכירות שלא נקבעו בהסכם שבין הצדדים, יהיו לפי הנוהג שהצדדים להסכם ראו אותן כמקובל עליהם בעסקאות קודמות ביניהם, ובאין נוהג כזה - לפי הנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מאותו סוג".
בחוזה השכירות, נספח ג', המושכר, כמתואר שם, מושכר למבקשת לתקופת שכירות שעד 14.1.93, וניתנה למבקשת זכות להאריך את התקופה ל - 7 שנות שכירות נוספות, דהיינו, עד 14.12.2000. בהסכם הפשרה, נספח ה', הוארכה תקופת השכירות, בכפוף לעמידת המבקשת במספר תנאים נוספים, כמפורט שם, ל - 9 שנים ו - 11 חודש, החל מינואר 1998, דהיינו, עד סוף שנת 2007. על כן, גם אם תטען המבקשת כי כל חוזה שכירות חדש לא נחתם, הרי, כאמור בסע' 19 (א) הנ"ל, יחסי שכירות נמשכו, והסתיימה תקופת השכירות בהודעת המשיבים למבקשת על סיום תקופת השכירות. ובמידה ויש לראות בהסכם הפשרה, וזהו המצב לדעתי, כהארכת תקופת השכירות, הסתיימה תקופת השכירות החוזית בסוף שנת 2007. אם המשיבה ממשיכה להחזיק במושכר, הרי היא עושה זאת שלא כדין, או לחילופין, המשיכה בחזקה כאמור בסע' 19 (א) הנ"ל, ומכל מקום - לאחר הדרישה לפינוי, אין לה יותר כל זכות להמשיך ולהחזיק במושכר, כמתואר וכמוגדר בסע' 2 לחוזה השכירות.
כך או כך, משנכנסה המבקשת למושכר ותפסה בו חזקה כשוכרת, במובן המונח ב
חוק הנ"ל, ברור שאינה יכולה להישמע בטענה להיותה בר-רשות מכללא, או בטענת "חזקה נוגדת", שהי ענייננו בחזקה מכח השכירות ולא בכל דרך אחרת, תוך תשלום דמי השכירות!
כל תנאי חוזה השכירות המקוריים, כולל השינויים שהוסכמו בהסכם הפשרה, ממשיכים לחול על קשרי השכירות שבין הצדדים, כאמור בסע' 3
לחוק, שהרי תנאי השכירות נקבעו ב"עסקה הקודמת" ביניהם, חוזה השכירות נספח ג' לכתב התביעה, שתחילתה בתאריך 14.1.93, כאמור שם.
על כן, ללא קשר לשאלת אי תשלום דמי השכירות כהפרת תנאי חוזה השכירות, הרי הנתבעת, המבקשת, איבדה כל זכות להמשיך ולהחזיק במושכר עקב סיומה של תקופת השכירות.
על פי האמור בסעיף 19 (ב)
לחוק, יש ליתן לשוכרים הודעה מוקדמת, בזמן סביר, על סיום תקופת השכירות. בפרשתנו - ברור שנשלחה ההודעה ותקופה סבירה כבר חלפה ועברה.
6. ב"כ המבקשת מלא טענות כרימון לגבי זכות התובעים לתבוע את סילוק יד הנתבעת, המבקשת, מהמושכר. אינני מקבל את טענותיו אלו, שאין בהן אלא נסיון חסר תום לב להמשיך ולהחזיק בנכס של אחרים, ללא כל זכות שבדין.
בהתאם לנסח הרישום שהוצג, הבעלות במקרקעין שעליהם בנוי המושכר הינה למדינת ישראל. החוכרת לדורות של מחצית בחלקה היתה חב' עוז און קאופרטיב למוצרי חשמל בתל אביב בע"מ. בתאריך 27.10.75 נחתם הסכם בין החוכרת הנ"ל לבין התובעת 3 ולבין "רשות הפיתוח", לפיו אותן זכויות חכירה שהוקנו לחוכרת הנ"ל, הועברו לתובעת 3. אין ספק כי א.ב.פ בע"מ, רוכשת זכויות החכירה, היא התובעת 3, והדבר עולה מכל שאר המסמכים שצורפו לכתב התביעה ולתגובת המשיבים לבקשה לסילוק על הסף (ראה למשל ההסכם נספח ב' לתגובה). בתאריך 1.4.85, העבירה התובעת 3, שאותה תקופה עדיין לא נמחקה מנהלית, לבכר ניסים ולפרנקו ניסים, בעלי המניות והשליטה בה, את הזכות לטפל בכל הקשור בנכס, לתקופה קצובה, ובהסכמה להאריך תקופה זו מפעם לפעם. על כן, אין כל פגם בחוזה השכירות עם המבקשת, בחתימת יד ניסים בכר וניסים פרנקו, בעלי השליטה בתובעת 3, לכל דבר ועניין. גם אם כיום נמחקה התובעת 3 במחיקה מנהלית, וזאת בשנת 1999, אין כל מניעה בדין מלהחיות את החברה, כאמור בסע' 369
לפקודת החברות (נוסח חדש), וענייננו בהליך פורמאלי בלבד. סעיף זה, המאפשר את ביטול מחיקת החברה, עדיין בתוקפו, כאמור בסעיף 367 (3)
לחוק החברות, תשנ"ט - 1999. גם אם לא היה ניתן לבטל את מחיקת החברה, הרי לבעלי מניותיה הזכות להירשם כבעלי הזכויות במקרקעין הנידונים. זכויות הקניין בנכס - אינן בטלות ונעלמות מהעולם.
ניסים בכר וניסים פרנקו הלכו לבית עולמם, ועל פי המסמכים שצורפו לכתב התביעה, יורשיהם הם התובעות 1 ו - 2, להם הועברו, במלואן, זכויותיהם של המורישים, כאמור לעיל.
מעבר לכל האמור עד כה, הרי המבקשת מושתקת מלטעון כנגד זכויותיהם של אלו שהשכירו לה את הנכס, כאשר המבקשת תפסה חזקה בנכס אך על פי חוזה השכירות, דהיינו, מהמורישים, ניסים בכר וניסים פרנקו, שפעלו כשולחי התובעת 3, כשהחברה עדיין לא נמחקה. המבקשת אינה רשאית לכפור בזכויות המשכירים, המחזיקים הקודמים, שרק מכוחם וברשותם נכנסה המבקשת למושכר. בסע' 19
לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, נאמר כדלקמן:
"
"מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסע' 18 (ב), חייב להחזירם למחזיק".