בפסק הדין מיום 29.3.2012 חויב הנתבע והתובע שכנגד (להלן - הנתבע) לשלם לתובעת והנתבעת שכנגד (להלן - התובעת) סך של 193,945 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וכן סך של 25,000 ש"ח עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט.
בבקשה מיום 4.4.2012 ביקש הנתבע שפסק הדין יעוכב עד מתן פסק-דין בערעור שבכוונתו להגיש על פסק הדין. בתגובה מיום 15.4.2012 הודיעה התובעת על התנגדותה לבקשה, ומכאן ההחלטה.
2. בבקשתו, לא התייחס הנתבע אל סיכויי ערעורו להתקבל, אלא השתית את בקשתו על החשש שאם יתקבל הערעור שבכוונתו להגיש, כי אז לטענתו, יהיה לו קושי ממשי להיפרע מהתובעת, בשל היותה חברה הרשומה ברשות הפלסטינית, ולטענתו, אין לה נכסים בני מימוש בישראל.
3. התובעת ביקשה לדחות את הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, ולחלופין הסכימה שיעוכב רק רבע מהסכום שנפסק לטובתה.
בתגובתה הנתמכת בתצהיר, טענה התובעת, כי יש לדחות את הבקשה על הסף, משלא נתמכה בתצהיר. בנוסף לטענתה, יש לדחות את הבקשה גם לגופה מטעמים אלו:
ראשית, ביצוע פסק-דין יעוכב במקום שבו סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש. אולם באשר לפסק-דין הקובע חיוב כספי, הכלל הוא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצועו של פסק-דין, מאחר שככלל אינו יוצר מצב בלתי הפיך.
שנית, הנתבע לא הצביע על סיכויי ערעורו להתקבל;
שלישית, מקום מושבה של הנתבעת אינו נימוק המצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין. כך במיוחד במקום שהחיוב הכספי הוא תולדה של התקשרות רצונית בידיעה של המתקשר שהצד השני הוא תושב חוץ. בנוסף לכך, התובעת היא חברה גדולה ומבוססת המשווקת מוצרים של חברות גדולות ומבוססות (ובהן "קוקה קולה")
רביעית, אם יעוכב ביצוע פסק הדין, ישנו חשש שהתובעת לא תוכל להיפרע מהנתבע. כך בין השאר לאור חובות כספיים גדולים שהוא חייב.
4. לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שבמקרה הנדון אין מקום לחרוג מהכלל שלפיו אין לעכב את ביצועו של פסק-דין הקובע חיוב כספי ולפיכך, אין הצדקה להיעתר לבקשה במלואה ולהורות על עיכוב תשלום מלוא הסכום שנקבע בפסק הדין. לפיכך בשלב זה, שליש מהסכום שנפסק יופקד בקופת בית המשפט עד מתן פסק הדין בערעור, והיתרה תשולם כבר עתה.
נימוקי החלטתי הם אלו:
ראשית, ספק אם יש מקום לדון בבקשה אשר כאמור בתגובת התובעת, לא נתמכה בתצהיר. כך במיוחד גם לאור העובדה שהנתבע נמנע מלפרט מדוע לטענתו, סיכויי ערעורו להתקבל טובים.
שנית, לאור הוראת תקנה 466 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הכלל הוא אכן כאמור, כי בדרך כלל לא יעוכב ביצועו של פסק-דין הקובע חיוב כספי, אלא במקרים חריגים ונדירים (ראו למשל: ע"א 4705/06
יונה אטלנוב נ' שמואל חורש (2006), החלטתו של כבוד השופט ד' חשין, וראו את הפסיקה המובאת שם, בפסקה 5; ע"א 2577/11
גואל אברהמי נ' קנדאל פיתוח בע"מ (2011), החלטתו של כבוד השופט י' דנציגר).
שלישית, כפי שטען בא-כוחה של התובעת, מקום מושבה של הנתבעת אינו נימוק המצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין, במיוחד במקום שבו החיוב הכספי הוא תולדה של התקשרות רצונית בידיעה שההתקשרות היא עם תושב חוץ. ראו בעניין זה בפסק הדין הנזכר בעניין
אטלנוב, שאליו הפנה בא-כוחה של התובעת (בפסקה 5):
"ככלל, אין זה סביר לחייב בעל דין שזכה בפסק-דין כספי בערכאה הראשונה להמתין למימושו עד לאישור זכייתו בערכאת הערעור אך בשל היותו תושב חוץ. כלל גורף שכזה אין לו מקום, במיוחד כשהחיוב הכספי הנו תולדה של סכסוך בין בעלי דין אשר התקשרו ביניהם באופן רצוני בקשרי מסחר, בידיעה ברורה מראש כי אחד מהם הנו תושב חוץ (בשונה ממקרה שבו הנושה על-פי פסק-הדין הכספי איננו רצוני, כגון חיוב נזיקי שמקורו בתאונת דרכים, שאז יהיה מקום להתחשבות רבה יותר בתושבותו הזרה של הנושה)".
יחד עם זאת, כאמור שם, גם אין לומר שלתושבות הזרה אין כל משמעות. בענייננו, כפי שהיה במקרה שנדון בעניין
אטלנוב, לא עלה בידי הנתבע להראות כי מצבה הכלכלי של התובעת, או עצם תושבותה הזרה, יפגעו בסיכויי הנתבע להיפרע מהתובעת, אם יזכה בערעור שבכוונתו להגיש. למרות זאת, כפי שנקבע שם, ביטוי הולם להיות התובעת תושבת זרה ניתן לתת בכך שחלק מכספי הזכיה על-פי פסק הדין יעוכב.
רביעית, בהחלטתי כי רק שליש מהסכום שבו חויב הנתבע יעוכב, שקלתי את טענות הנתבעת שלפיהן, לנוכח מצבו הכספי של הנתבע, ישנו חשש כי אם יידחה ערעורו, דווקא התובעת היא זו שלא תוכל להיפרע ממנו. יחד עם זאת, לאור העובדה שישנה ערבות בנקאית לטובת התובעת על סך של כ-200,000 ש"ח, נראה שאכן החשש קיים רק ביחס לחלק נמוך יחסית מתוך הסכום שנפסק.
5. לפיכך, ומן הטעמים שעליהם עמדתי, הנתבע יפקיד בקופת בית המשפט שליש מהסכום שעל-פי פסק הדין חויב לשלם לתובעת, וזאת עד מתן פסק הדין בערעור שבכוונתו להגיש. אם לא יוגש ערעור, כי אז יעוכב סכום זה עד המועד הקבוע להגשתו. את היתרה (שני השליש הנותרים), ישלם הנתבע לתובעת כבר עכשיו.
6. לבסוף ובשולי הדברים, ראיתי לנכון להעיר את הדברים הבאים: בטענותיה של התובעת בעניין מצבו הכלכלי של הנתבע, הסתמכה היא על פסק-דין שניתן על-ידי לפני מספר חודשים שבו חויב הנתבע בתשלום סכום ניכר (ת"א 2904/07 עמאד כמאל נ' יוסף עדווין מיום 26.12.2011). בעניין זה ראיתי לנכון להעיר, כי הגם שהנתבע היה מיוצג על-ידי אותו עורך-דין בשתי התביעות, עד קריאת טענותיה של התובעת כאמור, לא קישרתי בין השניים, לא זכרתי שדובר באותו שם וכלל לא הייתי מודעת לכך שדנתי בעניין נוסף של הנתבע. למיטב זכרוני, גם איש מהצדדים לא העלה עניין זה במהלך הדיונים באף אחת משתי התביעות.
7. לאור סכום ההוצאות שכבר נפסק, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ג בניסן תשע"ב, 15 באפריל 2012, בהעדר הצדדים.