1. העניין שבפני, בקשת הנתבעים למתן רשות להתגונן בפני התובענה אשר הוגשה כנגדם.
2. התובענה, תובענה כספית ע"ס 105,316 ש"ח, בגין יתרת חוב אשר נצברה בחשבון בנק מס' 174871 אשר נוהל על ידי הנתבע מס' 1 אצל התובע. לחיובים בחשבון זה ניתנה ערבותה של הנתבעת 2, אשתו של הנתבע 1.
3. הנתבעים הגישו בקשה למתן רשות להתגונן, ובמסגרתה טענו כי לנתבעים לא היו כספים, חסכונות או בטחונות כלשהם אצל התובע, ולאחר שהנתבע 1 נקלע למצב כלכלי קשה, הועמדה לו הלוואה בשיעור 80,000 ש"ח ללא כל בטחונות, ובכך טוען הנתבע 1 כי התובע הפר את החובה המוטלת עליו, שכן מתן ההלוואה על פי צרכיו כאשר יכולת ההחזר שלו היא נמוכה, מהווה פעולה תוך הפרת חובת תום הלב.
4. אציין כי הנתבע 1, הלכה למעשה, מודה בחוב ובעובדה כי החוב נובע מהלוואה אשר הוענקה לו לבקשתו בשל מצבו הכלכלי, אולם סבור הוא שהיעתרות לבקשתו, ופריסת / הסדרת החיוב אשר היה קיים, מהווה פעולה בחוסר תום לב.
5. למקרא הבקשה למתן רשות להתגונן, עולה כי לא מועלות כל טענות הגנה במסגרת הבקשה, שיש בהן ממש. הנתבע 1 מגולל סיפור אישי לא-פשוט, אשר מתאר תלאות רבות מאוד, אשר עבר במספר לא מבוטל של מישורים, ואולם אין בכל אלו כדי לאיין את זכותו של התובע על פי כתב התביעה. משמעות הדבר הינה, שגם אם יוכח כל האמור וכל הנקוב והמפורט בבקשה, לא יהא בכך כדי לשמש כהגנה בפני התביעה, ככל שנתייחס לטענה אשר הועלתה.
6. הנתבע מודה, הלכה למעשה, בחיוב, בנטילת ההלוואה וביתרת החוב, כל טענתו מתמצה בכך כי לדעתו התובע נהג בחוסר תום לב עת שנעתר לבקשתו (!) להסדרת האשראי. בכך אין הגנה בפני זכותו של התובע לגבות את המגיע לו על פי ההסכם, אלא להיפך, יש הודאה מוחלטת בחוב - עם חריג או סייג אחד, ככל שהייתה נטענת טענה לעושק או לתנאים בלתי סבירים במתן האשראי (והכוונה הינה לבלתי סבירים בהתחשב בתנאים אשר מוענקים ללקוחות אחרים בעלי אותו מעמד).
7. תקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, קובעת כמפורט להלן:
"בית המשפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר, ואולם רשאי הוא ליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדחות בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד"
8. דרך המלך, אם כן, מותווית ברישא לתקנה 205 (ג), קרי "בית המשפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר".
9. החריג לכלל, הינו מתן החלטה על יסוד הבקשה בלבד.
10. אציין, כי חקירת המצהיר, הינה זכות דיונית הקיימת לתובע, ולפחות בשלב זה, אין ביהמ"ש נוטה לשלול מתובע זכות דיונית אשר המחוקק התווה אותה כ"דרך המלך", רק משום שצד כלשהו משוכנע בצדקת טענותיו - ואולם כאשר על פניו, אין ולא יכולה להיות תועלת בחקירת המצהיר, אשר מודה בקיום החוב, לא ראיתי בכך שלילת זכות דיונית מהתובע, באופן אשר פוגע בו.
11. מטעמים של זהירות דיונית ראויה, הוריתי על העברת הבקשה לתגובת ב"כ התובע, ולגישתי איני יכול שלא לאמץ את התגובה כמעט במלואה. הבקשה נוקטת בסיסמאות ובטענות ללא פירוט כלל, וללא העלאת טענת הגנה של ממש. אין לך כמעט דוגמה מופתית יותר ל"הגנת בדים", מבקשה המוגשת ללא כל תימוכין או אסמכתאות, וכאשר הנתבעים טוענים שהיעתרות לבקשתם - היא חוסר תום הלב. אדרבא, חוסר תום הלב הוא נטילת אשראי שאין דרך להשיבו, ולא להיפך מכך (כל עוד התנאים הינם סבירים ורגילים - ואף לא נטען אחרת).
12. מהותה של תקנה 205 (ג) לתקסד"א, נדונה במסגרת ע"א 1264/08סלאמה מונדר נ' הראל חברה לביטוח (ניתן ביום 27.4.08, מצוי במאגר "נבו"):
"לשון התקנה עתה מאפשרת החלטה ללא דיון בגדרי הבקשה בלבד (ראו גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, תשס"ז-2007), 390), המציין, תוך השוואה לנוסח הקודם, כי "העיקרון המנחה בתיקון הוא לאפשר, במקרים המתאימים, מתן החלטה ללא דיון גם במסגרת בקשות רשות להתגונן"; כפי שמבאר המחבר המלומד, בסיפה לנוסח הקודם של התקנה ניתן היה להורות "מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהנתבע לא ייחקר על תצהירו". הנוסח שנקבע שונה מזה שבתקנה 241(ד) העוסקת בבקשות בכתב, והמאפשרת לבית המשפט או לרשם, להחליט על יסוד הבקשה והתשובות, או "אם ראה צורך בכך", לאחר חקירת המצהירים.
השוני נובע מכך, שבבקשת רשות להתגונן, הכלל הוא קיום דיון, וההחלטה ללא דיון היא חריג. ראו גם מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה מה' 15 (תשס"ז-2007) כרך ב', 1023. לשלמות התמונה אוסיף, כי בנוסח הקודם נאמר "על אף האמור בתקנה 522 (הכלל שעניינו אפשרות לחקירת מצהיר - א"ר) רשאי בית המשפט או הרשם להורות, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהנתבע לא ייחקר על תצהירו". ההבדל בין הנוסחים נהיר." (ההדגשה אינה במקור - א.צ.).
13. לענין זה, כבר נפסק כי השימוש בסמכות שברשות לפי תקנה 205 (ג) לתקסד"א, ראוי שתיעשה במשורה, ר' ע"א (ת"א) 2230/04 ולדהורן נ' נרקיס:
"תכליתה של תקנה 205 (ג) הינה, אמנם, לחסוך זמן הן של בית משפט והן של הצדדים ולמנוע דיוני סרק תוך חיסכון בהוצאות אך, לא על חשבון זכויות בדין. מחוקק המשנה הדגיש כי על בתי המשפט לנהוג משנה זהירות ולנמק טעמים מיוחדים שירשמו, מקום בו תדחה בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד. מחוקק המשנה הציב בפני בית המשפט כלל ולפיו עליו לקיים דיון, והחלטה ללא דיון, הינה חריג. (ראו מ.קשת,
הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה מה' 15 (תשס"ז-2007) כרך ב, 1023 )...
... ניתן להבין את הצורך והחשיבות בשימוש שבסיפא בזהירות רבה, אף מהדרך שבתי המשפט מצאו שיש לנהוג ולפעול בזהירות ראויה אף ואולי דווקא במתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד. כך בפרט מקום שעולות מחלוקות עובדתיות המחייבות הכרעה.
בתי המשפט מצאו, שאף בנותנם רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד וללא קיום דיון וחקירת המצהיר, יש לנהוג בזהירות וזאת על מנת שלא לשלול מהמשיב בבקשת רשות להתגונן את האפשרות להראות כי האמור בתצהיר המבקש, משולל כל יסוד".
14. סבורני שדחיית מועד הדיון משך חודשים רבים, כאשר בנוגע לחיוב חלה ריבית ניכרת, בעוד הנתבע אינו מעלה מעלה טענות הראויות לשמש כהגנה, למעט טענה כללית וסתמית אחת, אשר לא נטענה ברמת הפירוט הנדרשת והמחוייבת על פי פסיקת בתי המשפט,
מהווה טעם מיוחד המצדיק דחיית הבקשה אף ללא קיום דיון בה
.