החלטה בתיק תא"ק 17098-09-12

בפניי בקשה מטעם הנתבע 2 לביטול פס"ד שניתן בתיק זה ביום 4.11.12 נגדו וגם נגד הנתבעות 1+3 בהיעדר בקשת רשות להתגונן.

יצוין כי הבקשה הוגשה במקור גם בשם הנתבעות 1+3 אך מאחר ששתיהן מצויות בהליכי פירוק, חל לגביהן עיכוב הליכים סטטוטורי, ולכן ההליך יתמקד ביחסים שבין התובע לבין הנתבע 2 בלבד.

ביום 13.1.13 נערך בפניי דיון בבקשה, שבמהלכו נחקר הנתבע 2 על תצהירו התומך בבקשה ושבסופו הוחלט על הגשת סיכומים קצרים ומהירים בכתב.

שני הצדדים הגישו סיכומיהם.

מדובר בתביעה כספית ע"ס 111,581 ש"ח שהוגשה ע"י התובע נגד שלושת הנתבעים בסדר דין מקוצר. עילת התביעה הינה אי-פירעון חוב כספי של הנתבעת 1 לתובע (חוב שנוצר בשל אי-פירעון יתרת חובה חריגה ולא מאושרת בחשבון בנק של הנתבעת אצל התובע), כאשר הנתבעים 2+3 נתבעו כערבים לחוב עפ"י כתבי ערבות מתמדת ובלתי מוגבלת בסכום עליהם חתמו.

פסה"ד ניתן כאמור ביום 4.11.12, עפ"י בקשת התובע מאותו יום, וזאת בהתבסס על אישור מסירה ותצהיר מסירה שלפיהם מסירת מסמכי התביעה לידי הנתבע 2 בוצעה ע"י שליח פרטי מטעם ב"כ התובע ביום 10.9.12, בכתובתו שברחוב אביבים 20 שערי תקווה לידי עומר בנו, שסירב לחתום על אישור המסירה. יצוין כי בתצהיר המוסר, שהכתוב בו הוא הקובע, צוינה הכתובת שברחוב אביבים 20 שערי תקווה, בעוד שבאישור המסירה מודפסת כתובת אחרת (שמואל הנציב 10 נתניה).

ביום 6.12.12 הוגשה הבקשה שבנדון, כשהיא נתמכת בתצהירו של הנתבע 2. בתצהיר מודה הנתבע 2 בקבלת מסמכי התביעה אך טוען כי עקב החלפת יצוג עו"ד בעל כורחו, הוא החמיץ את המועד החוקי להגשת בר"ל. כטענת הגנה נטען בתצהיר, כי הנתבעים לא הפרו את הסכם ההתקשרות עם התובע לגבי החשבון מושא התביעה. בתצהיר נטען לקיומה של תביעה מקבילה, גדולה יותר, בגין חשבון גדול של הנתבעת 3 אצל התובע, תביעה אותה הגיש התובע נגד שלושת הנתבעים בתיק מס' 35576-09-12, ונטען ע"י הנתבע 2 בתצהירו כי במסגרת אותה תביעה מקבילה הגישו הנתבעים חוות דעת להוכחת טענותיהם (חוות הדעת לא צורפה לתצהיר וגם תוכן הטענות ומסקנות חוות הדעת לא פורטו בתצהיר).

ביום 1.1.13 הגיש התובע תגובה על הבקשה, בה התנגד לבקשה. התגובה לא נתמכה בתצהיר.

כאמור, בדיון שנערך בפניי ביום 13.1.13 נחקר הנתבע 2 על תצהירו. החקירה הייתה קצרה מאוד וכללה גם חקירה חוזרת.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - " התקנות"), שבה מעוגנת סמכותו של בית המשפט לבטל פס"ד שניתן בהיעדר הגנה, קובעת כך:

" ביטול החלטה על פי צד אחד

ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם."

לפי תקנה 214 לתקנות, הוראות תקנה 201 הנ"ל חלות גם במקרה של ביטול פס"ד שניתן בהיעדר בקשת רשות להתגונן, או בשל החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן שניתנה על פי צד אחד או שניתנה בשל אי התייצבות מצהיר.

בקשה לביטול פס"ד חייבת להיתמך בתצהיר לגבי כל העובדות הנטענות בה, שאחרת תידחה הבקשה, אלא במקרים חריגים (ראו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954)).

בהלכה הפסוקה נעשתה אבחנה בין שני סוגים עיקריים של מקרים לגביהם מתבקש ביטול לפי תקנה 201 הנ"ל: מקרים שבהם פסה"ד פגום בהליך נתינתו ומקרים שבהם פסה"ד בלתי פגום, כאשר הפגם המדובר מתבטא בדרך-כלל בכך שמסירת כתב הטענות שעל בסיסה ניתן פסה"ד בוצעה שלא כדין, אם כי הפגם עשוי להתבטא גם בדברים אחרים, למשל בכך שפסה"ד בהיעדר הגנה ניתן למרות שבמועד מתן פסה"ד היה קיים בתיק ביהמ"ש כתב הגנה, שהוגש באיחור  (ראו: ע"א 12/86 עיזבון ריגלר נ' קזרו, פ"ד מב (3) 422 (1988)), או בכך שפסה"ד ניתן מבלי שניתן לבעל הדין יומו בבית המשפט, כגון במקרה שבו פסה"ד ניתן במהלך ישיבה שלא אמורה היתה לעסוק במה שעסקה בפועל ולכן בעל הדין לא קיבל הזדמנות נאותה להיערך לדיון [רע"א 8864/99 אנקווה נ' מעוז חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 29.10.00)].

לכל אחד משני סוגי המקרים הנ"ל נתייחד דין שונה, כמפורט להלן.

ביטול מחובת הצדק

במקרים מן הסוג הראשון הנ"ל (מקרים שבהם פסה"ד פגום בהליך נתינתו) ההלכה היא שביהמ"ש חייב לבטל את פסה"ד, אך ורק לאור הפגם שדבק בו וללא התייחסות לטענות בעל הדין שכנגדו ניתן פסה"ד ולסיכויי הצלחתן להתקבל וללא התייחסות לשאלה אם פסה"ד מוצדק לגופו של עניין. ביטול כזה נעשה "מתוך חובת הצדק" (ראו: ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395 (1954);  רע"א 5664/09 עו"ד הניג נ' פוריץ (פורסם בנבו, 14.10.09)).