זו בקשת רשות להגן כנגד תביעה כספית, שהוגשה בסדר דין מקוצר, ע"ס 302,499.50 ש"ח, ובגין יתרת חוב.
נטען כי נחתם הסכם שכירות, לפיו התובעים השכירו לנתבעת 1 מבנה/ משרד , בשטח של כ 244 מ"ר ברוטו, בשכירות שאינה מוגנת לפי דיני הגנת הדייר, לתקופה של שנתיים 1.1.07-31.12.08 לפי התנאים הקבועים בהסכם.
לטענת התובעים, לקראת תום תקופת השכירות, הסכימו הצדדים, בע"פ, על הארכתה, לתקופה של שנתיים נוספות 1.1.09- 31.12.10 ובאותם תנאים שנקבעו בהסכם, למעט דמי השכירות שהועלו ל- 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כפי שנקבע בהסכם.
לטענתם, עד סוף שנת 2009 שילמה הנתבעת 1 את כל הסכומים, המוטלים עליה על פי ההסכם, לרבות דמי שכירות, דמי ניהול וארנונה, במלואם ובמועדם. כאשר בתום השנה, הודיעה הנתבעת 1 , באופן חד צדדי, כי החליטה להעביר את משרדיה למקום אחר והפסיקה לשלם לתובעים את דמי השכירות, אולם את דמי הניהול והארנונה המשיכה לשלם ועד תום תקופת השכירות, היינו עד 31.12.10. לטענתם, הסכימו לסייע לנתבעת 1 בחיפוש אחר שוכר חלופי, וכאשר ישולם ההפרש בדמי השכירות, ככל שיהיה, אולם לא נמצא שוכר חלופי. נטען, כי נעשו ניסיונות ונוהל מו"מ לסיום העניין בפשרה אך לא צלח.
התובעים טוענים כי הנתבע 2 חתם אישית, כצד, על הסכם השכירות, וחב אישית על פיו , וכי הינו נושא משרה בנתבעת 1.
מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 2. לטענתם לא נותר כל חוב. פינוי המושכר נעשה בסכמה, ותוך הבנה בין הצדדים, כי הנתבעת 1 תמשיך לשלם את דמי הניהול והארנונה, ובנוסף הוסכם בין הצדדים, כי הנתבעת 1 תמצא שוכר והתובעים יסייעו בידה. נטען, כי הנכס פונה כבר ב-11/09, והתובעים פנו אליהם כשנה וחצי לאחר הפינוי (5/11). לטענתו, התנהל בין הצדדים מו"מ בתו"ל, ועל מנת שלא להגיע להתדיינות בבימ"ש, והגיעו להבנות שעבור סך של 140,000 ש"ח לא תהינה טענות של מי מבין הצדדים, ומשהנתבעת 1 הפסיקה את פעילותה וסגרה את משרדיה, לא נחתם הסכם הפשרה. נטען, כי לאחר מכן נוהל מו"מ נוסף וסוכם בע"פ כי ישולמו 71,000 ש"ח לסילוק כל התביעות. נטעו כי התובעים לא פרטו מתי היה קיזוז של 60,000 ש"ח וחישובי הריבית בהתאם.
הנתבע 2 טוען כי בינו לבין התובעים אין כל יריבות, מעולם לא חתם על הסכם השכירות כשוכר או כשוכר משנה, אלא כמורשה חתימה מטעם הנתבעת 1 ולפי בקשתו של ב"כ, מעולם לא היה צד לחוזה, ולא יכולה להיות כנגדו עילה אישית.
התובעים טוענים בתגובה, כי הטענות בתצהיר הנתבע 2, המתייחסות למו"מ שהתנהל בין הצדדים ושהינו חסוי דינן להימחק. התצהיר אינו מפורט, וכנדרש בשלב דיוני זה. יש לדחות את הטענה כי התובעים היו צריכים לפעול למציאת שוכר חלופי, מה שלא מקובל במחוזותינו, וכן יש לחייב את הנתבע 2 שחתם הן אישית והן כמורשה חתימה, וכעולה מן ההסכם.
הלכה ידועה היא, כי בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן, די לו למבקש אם יראה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי (א. גורן
"סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, עמוד 310 ).
בשורה של פס"ד נפסק, כי בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראה: ע"א 6514/96
חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון
, פ"ד נט(3) 41, 46). רק אם התברר לביהמ"ש, עקב חקירתו של הנתבע על תצהירו, כי הגנתו הינה "הגנת בדים", לא תינתן רשות להתגונן ( ראה: ע"א 620/06
חברת טימאט קאופמן סילבר נ' אטלי
[פורסם בנבו).
הלכה זו סוכמה לאחרונה ע"י כב' השופט דנציגר בע"א 10189/07
עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות
בע"מ
[פורסם בנבו]
לאחר עיון בחומר שבתיק, הדיון והסיכומים, אני מחליט לקבל את הבקשה כלהלן ואלו נימוקי:
הנתבע 2 לא נחקר על תצהירו.
אני סבור כי לשלב דיוני זה, וכאשר לשני הצדדים טענות ביחס להסכמות שהיו בע"פ, הן לתובעים שטוענים כי הארכת החוזה נעשתה בע"פ על כל המשתמע מכך (תשלומי שכ"ד ומיסים), והן לנתבעים שטוענים כי עזיבתם הייתה מוסכמת, וכן לעניין האחריות למציאת שוכר חלופי על התובעים, וכן הסכמות לסילוק הטענות האחד כלפי משנהו, יש מקום ליתן רשות להגן ולברר את אותן הסכמות נטענות.
יחד עם זאת, מדובר בטענה דחוקה ביותר, כאשר לא נסתר שהנתבעת 1 נשאה בתשלומי הניהול והארנונה עד 31.12.10, ופינתה את המושכר קודם למועד זה, וכאשר לכאורה מי שנושא בהוצאות אלו, כמחזיק, מחויב גם בדמי שכירות, כל עוד לא הביא הוא, כמחויב בהוצאות ובשכירות, שוכר חלופי להנחת דעת הבעלים (התובעים).
משכך , יש להתנות את מתן הרשות לנתבעת 1 בהפקדת ערבון במזומן ו/או בערבות בנקאית צמודה למדד על סך 120,000 ש"ח ובתוך 45 יום מקבלתה החלטה זו.
בהיעדר הפקדת ערובה במועד, תידחה הבקשה ביחס לנתבעת 1 וייפסקו הוצאות.
ביחס לחבות האישית של הנתבע 2, הגם שמדובר בטענות כלליות, והפירוט דל בענין, אני סבור, כי יש לברר את חבותו האישית של הנתבע 2 במשפט, את זיקתו לנתבעת 1 , ואת נסיבות חתימתו על הסכם השכירות, ואומד דעת הצדדים לעניין החבות האישית, וזאת במשפט עצמו, ותוך שמיעת עדי הצדדים לעניין זה, משכך ניתנת לו רשות להגן, ובעניין זה, ושאינה מותנית.
לגבי המשך הדיון, ובכפוף להפקדת ערובה ביחס לנתבעת 1, אני קובע :