החלטה בתיק תא"ק 14697-10-09

בפניי בקשה מטעם שני הנתבעים לביטול פס"ד שניתן נגדם בתיק זה ביום 15.4.10 בהיעדר בקשת רשות להתגונן.

עובדות והליכים רלוונטיים

ביום 19.10.09 הגיש התובע נגד שני הנתבעים תביעה כספית ע"ס 679,605 ש"ח, בסדר דין מקוצר. עפ"י כתב התביעה הנתבעים הינם לקוחות הבנק שנותרו חייבים לו חוב כספי בגין מס' חשבונות שניהלו אצלו.

ביום 23.12.09 הגישו הנתבעים, באמצעות עורך-דינם דאז, עו"ד שי ארז, בקשה מוסכמת להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן עד ליום 20.1.10. בהחלטה מיום 28.12.09 נעתר ביהמ"ש לבקשה.

ביום 13.4.10 ביקש התובע ליתן פס"ד בהיעדר בר"ל כנגד הנתבעים על יסוד העתירות שבכתב התביעה, וביום 15.4.10 ניתן פס"ד כמבוקש, וזאת בהתבסס על מסירת מסמכי התביעה לנתבעים ביום 26.11.09.

ביום 14.11.12 הגישו הנתבעים, באמצעות עו"ד מייצג אחר, עו"ד רון אובוז, בקשה לביטול פסה"ד (להלן - " בקשת הביטול"). הבקשה נתמכה בשני תצהירים: אחד של הנתבע 1 והשני של הנתבעת 2.

ביום 23.11.12 נתתי החלטה בה הוריתי לתובע להגיש תגובה בכתב על בקשת הביטול, תוך שנתתי הוראות לגבי אופן הגשת מסמכים ונתונים ממערכת ההוצל"פ.

ביום 28.11.12 הגיש התובע תגובה בכתב על בקשת הביטול. התגובה לא נתמכה בתצהיר, למרות שנטענו בה גם טענות עובדה, לרבות בנושא הליכים בתיק הוצל"פ שנפתח לביצוע פסה"ד, בניגוד להוראות המפורשות שניתנו בהחלטתי הנ"ל מיום 23.11.12.

ביום 14.12.12 ניתנה החלטת כב' הרשם עמיעד רט, לפיה ההליכי ההוצל"פ שננקטים ע"י התובע נגד הנתבעים לביצוע פסה"ד ייעוכבו כנגד הפקדת סך של 150,000 ש"ח בקופת ביהמ"ש. סך זה לא הופקד ולכן אין כיום כל עיכוב הליכים.

ביום 23.12.12 נערך בפניי דיון בבקשת הביטול. במהלך הדיון נחקר הנתבע על תצהירו התומך בבקשת הביטול (ב"כ התובע ויתרה על חקירת הנתבעת על תצהירה), ובתום הדיון סיכמו הצדדים טענותיהם בעל-פה.

הכרעה

הנתבעים לא טוענים כי נפל פגם בהליך מתן פסה"ד ולא תוקפים את חוקיות מסירת כתב התביעה לידיהם, ולכן אין בפיהם טענה כי יש לבטל את פסה"ד מחובת הצדק. טענתם היא כי יש לבטל את פסה"ד לפי שיקול דעת ביהמ"ש. אך כדי להגיע לדיון בבקשת הביטול, יש לבחון תחילה האם בקשת הביטול הוגשה במועד.

האם בקשת הביטול הוגשה במועד החוקי?

כידוע, בקשה לביטול פס"ד שניתן בהיעדר בר"ל במועד יש להגיש בתוך 30 יום מיום מסירת פסה"ד לנתבע המבקש לבטלו (תקנה 201 לתקסד"א), כאשר עפ"י "כלל הידיעה" גם כאשר נופל פגם במסירת פסה"ד ניתן לראות את הנתבע כמי שקיבלו, אם מוכח שהוא ידע על קיומו. ואם נתבע חורג ממועד זה הקבוע בחיקוק, עליו להגיש בקשה להארכת המועד ולהצביע על "טעם מיוחד" לאיחור.

בניגוד לדרוש עפ"י דין כדי לבחון אם בקשת הביטול הוגשה במועד ואם קיים "טעם מיוחד" כאמור[רע"א 8810/11 מקופאל בע"מ נ' אחים רזקאללה בע"מ (פורסם בנבו, 7.2.12)] , הנתבעים נמנעו בתצהירם מלהתייחס לשאלה שמחובתם היה להתייחס אליה - השאלה מתי וכיצד בדיוק התוודעו לראשונה לקיומו של פסה"ד. כל זאת כאשר בבקשת הנתבעים מיום 29.11.12 לעיכוב הליכים בתיק, מאשרים הנתבעים כי מתנהלים נגדם הליכי הוצל"פ שונים ("לרבות עיקולים בבנקים והגבלות שונות").

סבורני כי הנתבעים לא יצאו ידי חובת ההוכחה כי הגישו את בקשת הביטול במועד, ולכן מסקנתי היא כי בקשת הביטול לא הוגשה במועד, ובהיעדר כל בקשה להארכת מועד כדין, דין בקשת הביטול להידחות על הסף. איני סבור שראוי שביהמ"ש יתן פרס ומחילה דווקא למי שלא נוקטים בהליך החוקי המתאים, בזמן שמי שכן מגישים בקשה להארכת מועד חייבים להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" כאמור.

למסקנתי הנ"ל לפיה בקשת הביטול הוגשה באיחור, אני מגיע על בסיס אלה: ראשית, הנתבעים עצמם שותקים כאמור בתצהיריהם לגבי מועד התוודעותם לפסה"ד, ובמחדל זה מקימים עליהם חזקה נגדם; שנית, הנתבעים עצמם אישרו כאמור שננקטו נגדם הליכי הוצל"פ שונים, לרבות הגבלות, כאשר הליך של הגבלות בהוצל"פ (לפי סעיף 66א' לחוק ההוצל"פ) ניתן לנקוט רק כאשר חולפים מס' חודשים מיום "מסירה מלאה" של האזהרה בהוצל"פ (ועפ"י סעיף 7(א) לחוק ההוצל"פ מסירה אזהרה כמוה כמסירת פסה"ד), משמע, בהכרח חלף כבר המועד (חלפו בהכרח כבר למעלה מ-30 ימים מיום מסירת האזהרה/פסה"ד); שלישית, ב"כ הנתבעים לא הסכים בדיון שנערך בפניי שביהמ"ש יעיין בתיק ההוצל"פ כדי לראות מה קיים בו, וגם עובדה זו מקימה חזקה נגד הנתבעים כי הם מבקשים למנוע חשיפה לעובדות המזיקות להם; רביעית, הנתבעים פנו בבקשה ארכה כאמור בתיק בטרם ניתן פסה"ד, וחזקה כי עקבו בנסיבות אחר הנעשה בתיק בעקבות הגשת בקשתם הנ"ל (מעקב אחר גורל בקשתם).

האם הצביעו הנתבעים על "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת בקשת הביטול?