1. זוהי בקשת רשות להתגונן של המבקשים כנגד תביעה שהגיש המשיב (להלן:
"הבנק") ע"ס של 471,818 ש"ח. על פי כתב התביעה הנתבעת 1 (להלן:
"החברה") ניהלה בבנק חשבון חוזר דביטורי. על פי כתב התביעה חשבונה של החברה היה לדביטורי והתחייבויותיה עלו לסכום התביעה. ביום 14.4.1998 חתם הנתבע 2 (להלן:
"הערב") על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום לפיו ערב לסילוק חובותיה והתחייבויותיה של החברה לבנק. על פי כתב התביעה, הערב הינו בעל עניין בחברה ולפיכך איננו בגדר "ערב יחיד". בנוסף ביום 28.4.2000 חתמה הנתבעת 3 (להלן:
"הערבה") על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום גם היא לחובותיה של החברה כלפי הבנק.
2. המבקשים הגישו בקשת רשות להגן אשר נתמכה לתצהירו של הערב. טענות המבקשים בבקשת הרשות להתגונן הן כי הבנק הפר את תנאי ניהול החשבון, משום שדרש את צמצום האשראי באופן מיידי וזאת מבלי שיתקיימו התנאים בהם הוא זכאי לדרוש את הפחתת האשראי. לטענת המבקשים החברה הייתה חברה העוסקת בביצוע פרויקטים בהיקף גדול, תזרים המזומנים שלה היה תלוי בשלבי ביצוע הפרויקט וידוע מראש לבנק ובכך היה הבנק זה שאישר מראש את העמדת האשראי לחברה. הערב הצהיר בתצהירו כי לא היה כל שינוי נסיבות אשר הצדיק את הפסקת מסגרות האשראי, וכי הבנק פעל באופן חד צדדי בעניין זה ומנע בכך מהחברה את סיום ביצוע הפרויקטים וקיום חיוביה. לעניין זה הפנה הערב למכתב שכתב ביום 3.9.2010 וצורף כנספח 10 לתצהיר.
3. טענה נוספת של המבקשים היא כי סעיף 3 להסכם המאפשר לבנק להפחית את מסגרת האשראי באופן מיידי במקרים בהם הוא עלול להסתכן הוא סעיף מקפח בחוזה אחיד ובעניין זה מפנים המבקשים לפסק דין בע"א 6916/04 על פסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים בתיק ע"ש 195/97
היועץ המשפטי נ' בנק לאומי.
4. טענה נוספת של המבקשים היא כי הבנק בהתנהגותו מנע מהחברה לקיים את חיוביה ולכן הוא מנוע מהגשת תביעה כנגד המבקשים. טענה נוספת של מבקשים היא חוסר תום לב והתנהגות הבנק ולכן הבנק הפר את ההסכם בהפרה יסודית והחברה זכאית לסעדים שמקורם בחוק עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובה חקוקה.
5. טענה נוספת היא טענת הקיזוז, כאשר המבקשים טוענים כי במעשה הבנק נגרם לחברה נזק שבא לידי ביטוי בחיסול האפשרות להמשך פעילות וכל זאת ברשלנות הבנק ו/או בהפרת חובת הזהירות שלו. המבקשים טוענים כי הבנק הכשיל במעשיו את האפשרות למכור מחצית ממניות החברה לאחד, מר דותן המאירי (להלן: "
המשקיע"). לפיכך לטענתם נגרם להם נזק בשווי של 1,5000,000 ש"ח לכל הפחות שעל פי טיוטת ההסכם עם המשקיע זה היה שווי החברה. בעניין זה טוענים המבקשים כי המשקיע היה אמור לרכוש את מניותיו של הערב והערבה. תמורת מניות הערב נקבעה לסך של 250,000 ש"ח ולכן הוא יכול לקזז סכום זה כלפי חובו לבנק. גם לערבה נגרם נזק בסך מיליון וחצי ש"ח.
6. הבנק בתשובתו טוען, ראשית, כי כל נושא הפסד הרווחים העתידי המפורט בסעיף 8 לסיכומי המבקשים לא נטען בבקשת הרשות להתגונן ולכן מהווה הרחבת חזית אסורה. גם טענות הפרת חובה חקוקה ותנאי מקפח בחוזה אחיד הינם טענות אשר לא פורטו בבקשת הרשות להגן.
7. הבנק טוען כי הדרישה להגדיל את היקף הבטוחות להבטחת פירעון האשראי אינה מקימה עילת הגנה כלשהי. מעבר לכך טוען הבנק כי טענה זו כלל לא פורטה, דהיינו לא נכתב מה היו מסגרות האשראי בחשבון במועדים הרלוונטיים, כיצד השתנה היקף הבטחות ביחס למסגרות האשראי וכו'. עוד טוען הבנק כי לבנק שיקול דעת מלא בכל הקשור להערכת הביטחונות. לעניין זה הבנק מפנה לסעיף 7 ב' לתנאי ניהול החשבון.
8. עוד טוען הבנק כי גם טענות נוספות כמו חילול שיקים על אף שהחשבון לא חרג ממסגרת האשראי המאושרת כלל לא זכו לפירוט כלשהו ולו ראשוני לטענה זו. גם טענה נוספת לעניין התניה של מסגרת האשראי בהפקדת בטוחות לא פורטה ובהיותה טענה שהיא בגדר טענת תרמית או זדון הרי שהייתה חובה לפרט אותה באופן הנדרש בתקנה 78 לתקסד"א.
9. אשר לצמצום מסגרת האשראי בחשבון טוען הבנק כי הוא הסכים להעמיד אשראי לחברה בכפוף להעמדת בטחונות מתאימים. הטענה בדבר צמצום האשראי באופן מיידי נסתרה לטענת הבנק מתוך עדותו של המבקש. משום שבסעיף 12.1 לבר"ל טען המבקש כי בחודש מרץ 2010 נדרשו החברות לצמצם את מסגרות האשראי מסך של 1,3000,000 ש"ח ל-600,000 ש"ח, הרי שהערב אישר כי רק ביום 12.10.210, שבעה חודשים לאחר הדרישה לצמצום המסגרות "באופן מיידי" צומצמו המסגרות מ-1.2 מיליון ש"ח ל-600 אלף ש"ח. מכאן שצמצום המסגרות לא היה באופן מיידי לטענת הבנק. עוד טוען הבנק להעדר פירוט מלא בשאלה זו.
10. אשר לטענה כי הבנק מנע את מכירת מחצית מפעילות החברה למשקיע בסך של 1.5 מיליון ש"ח, הרי שלטעמו אין לבנק כל אחריות לנזק הזה, כאשר המבקשים אף לא טענו כי הבנק ידע על הליך המכירה הנטען. לטענת הבנק המבקשים בבקשת הרשות להגן הצהירו כי המו"מ עם המשקיע החל בחודש יוני 2010, והסתיים בחודש יולי 2010, ואילו הבנק דרש את צמצום מסגרות האשראי כבר בחודש מרץ 2010, חודשים לפני תחילת המו"מ עם המשקיע.
דיון והכרעה
11. הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה למתן רשות להתגונן, הוא אינו בודק את אמיתותן של העובדות הנטענות בתצהיר, אלא יוצא מההנחה, שהאמור בתצהיר אמת. כך ייטה להיעתר לבקשה בכל מקרה בו מגלה התצהיר הגנה אפשרית בפני התביעה, גם אם מדובר בהגנה דחוקה. הלכה ידועה זו ביסס בית המשפט העליון בפסיקות רבות כבע"א 3374/05
אליהו אוזן נ'
בנק איגוד לישראל בע"מ (טרם פורסם) וב
ע"א 9654/02 חברת האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נט(3), 41. אולם כלל הוא, כי נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן חייב להידרש לפרטי טענות ההגנה שלו (
ע"א 18/66 חפץ נ' אוצר הקבלנים בע"מ, פ"ד כ(3) 265). אין די בקיומה של מחלוקת עובדתית בין הצדדים, כדי להצדיק מתן רשות להתגונן. מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתובענה אם נהיר, כי אין לנתבע סיכוי להצליח בהגנתו והיא בבחינת "הגנת בדים" (ע"א 3374/05
אליהו אוזן נ' בנק איגוד
לישראל בע"מ (טרם פורסם).
12. שאלת הפסקת מסגרת האשראי של בנק לפרויקטים ארוכי טווח היא שאלה שבנסיבות המתאימות יש מקום לבחון אותה לעומקה. אמנם הפסיקה הכירה בזכותו העקרונית של בנק להימנע מלהעניק ללקוח אשראי, או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, משיקולים לגיטימיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו, דוגמת חשש כן באשר ליכולת גביית האשראי, עקב שינוי לרעה בכושר הפירעון של הלקוח (ראו: ע"א 323/80
אלתית בע"מ נ' בנק לאומי בע"מ, פ"ד (2) 673, 684 וע"א 6916/04
בנק לאומי לישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 18.2.10). יחד עם זאת בית המשפט העליון הביע דעתו כי:
"
לא מן הנמנע שנוכח חובות הזהירות והאמון של הבנק כלפי לקוחו יימצא בנסיבות מסוימות, שאין זה המקום לפרטן, כי על הבנק לבצע מהלך שכזה באורח זהיר ומידתי במיוחד, לרבות מבחינת עיתוי המהלך, הכל - בהתאם לרקע העניין הפרטני (עיינו: מיכל רובינשטיין ובעז אוקון "הבנק כסוכנות חברתית"
ספר שמגר (כרך ג')
, 819, 832 (2003);
Hudson
The Law of Finance 875-878 (2009)
)
.
"
ע"א 10201/06 Tonedoor Ltd נ' בנק אינווסטק (ישראל) בע"מ (לא פורסם, 20.7.11), סעיף 52 לפסק הדין.
13. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בפרוטוקול הדיון ובמסמכים שהגישו המבקשים אני מוצאת כי יש מקום להעניק רשות להתגונן בשאלת הפחתת מסגרת האשראי והתנהלות הבנק למול המבקשים בסוגיה זו.
14. איני נותנת רשות להגן בשאלות הנותרות. לא השתכנעתי מהתצהיר כי הבנק ידע או היה עליו לדעת על העסקה עם המשקיע ולכן אין מקום למתן רשות להגן בשאלה זו או בטענות הקיזוז הנובעות מטענה זו. טענות אחרות (תנאי מקפח, עשיית עושר והפרת חובה חקוקה) לא הופיעו בתצהיר והן בגדר הרחבת חזית.
סוף דבר