1. בפני עומדת בקשה מטעם המבקש (הנתבע) להורות על ביטול צו עיקול זמני שניתן על ידי ביום 11.2.2013, במעמד צד אחד.
מבוא
2. במסגרת הדיון בבקשה לביטול צו עיקול זמני נטל השכנוע מוטל על מגיש הבקשה למתן הצו, ורואים את הצד שכנגדו ניתן הצו במעמד צד אחד כאילו זומן מלכתחילה לדיון בבקשה בעניין זה (אורי גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט, הוצאת סיגא, בעמוד 570).
3. בבוא בית המשפט לבחון האם יש מקום למתן צו עיקול זמני, וככל שמדובר בבקשה לביטול הצו האם יש מקום להותיר את צו העיקול הזמני על כנו או שמא יש להורות על ביטולו, עליו להשתכנע "
על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" (תקנה 362 .(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, להלן: " התקנות"). לדון במאזן הנוחות ולבחון את "
הנזק שיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן הנזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר" (תקנה 362 .(ב)( 1) לתקנות). לבחון האם מתקיימים תום הלב ומידתיות- "
אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש" (תקנה 362 .(ב)( 2) לתקנות). כן יש לבחון את יסוד ההכבדה בביצוע פסק הדין ככל שלא יינתן הצו- "
בית המשפט רשאי לתת צו עיקול זמני ... ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין" (תקנה 374 .(ב) לתקנות).
4. על המבקש את ביטול צו העיקול לטעת ספק ואף ספק ניכר בלב בית המשפט לגבי צדקתה של התביעה, ואפילו אם ניתן צו עיקול זמני כדין ובמסגרת בקשת הביטול עלה ספק לגבי סיכויי הצלחת התביעה הרי שיש מקום לבטלו, שכן אין להטיל על הנתבע מעמסה של עיקול נכסיו כאשר קייס ספק, או ספק ניכר, אם אכן יצליח יריבו בתביעת כנגדו (אורי גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, שם, בעמוד 570).
ראיות מהימנות לכאורה
5. המשיב (התובע) טען בתצהיר שתמך בבקשתו לצו העיקול, בתמצית, כי במסגרת יחסיו עם המבקש (הנתבע) הוסכם ביניהם שילווה למבקש סכום של 75,000 ש"ח, והאחרון ישלם לו מידי חודש ריבית בשיעור של 1.2% לחודש, בסכום של 950 ש"ח. המשיב הציג שיק על הסכום של 75,000 ש"ח, ללא תאריך פירעון, וכן שטר עסקה מיום 24.5.2012, שנחתמו על ידי המבקש (נספחים א' ו-ב' לבקשה).
עוד נטען כי המבקש אכן שילם 950 ש"ח לחודש במשך ארבעה חודשים, עד לראש השנה תשע"ג, שאז הודיע למשיב כי הוא מחזיר כספים שלווה בשל הפסדים, והפסיק לשלם את התשלום החודשי. המבקש הציע למשיב הצעות שונות לגבי פריסת יתרת חובו כלפיו, לרבות בקשה למחילה על פירעון מחצית הסכום.
6. ביום 11.11.2012 (כז' בכסלו, תשע"ג) חתם המבקש על מסמך נוסף (נספח ג' לבקשה) שבו אישר כי חובו כלפי המשיב עומד על סך של 75,000 ש"ח, והתחייב לשלם על חשבון החוב סכום של 12,500 ש"ח, שאין חולק כי נפרע לידי המשיב. לאחר מכן המבקש דרש מהמשיב למחול לו על מחצית מהחוב, מהטעם שנושים נוספים לוחצים אותו, ואין ביכולתו לפרוע את כל הכספים שלווה, וככל שלא יסכים לכך יש בכוונתו לנקוט בהליכי פשיטת רגל. המשיב טען כי המבקש הפר את ההסכם שביניהם שכן הוא זכאי לפירעון מלוא הסכום מידי המבקש.
7. המבקש טען בתצהיר שתמך בבקשתו לביטול צו העיקול הזמני, בתמצית, כי היה חייב למשיב סכום של 75,000 ש"ח, והוסכם ביניהם שמחצית הסכום תשולם בשלושה תשלומים שווים של 12,500 ש"ח כל אחד כאשר התשלום הראשון נפרע לידי המשיב (ואין חולק), ושני התשלומים הנוספים אמורים להיפרע בימים כז' ניסן ו- כז' באב התשע"ג (בתצהיר נרשם מחמת טעות התשע"ב). לגבי פירעון המחצית השנייה של החוב הוסכם כי גם זו תיפרע בשלושה תשלומים במהלך שנה נוספת. המבקש טען כי אינו מתכחש ומעולם לא התכחש לחוב. כן נטען כי- "
נכון הוא שפניתי לנתבע (כך במקור- הח"מ)
וניסיתי להגיע איתו להסדר אחר מההסדר שבינינו כאשר הצעתי לו שאשלם לו סכום גבוה יותר ממה שסוכם בינינו בבד אחת והוא יעזור לי וימחל על יתר החוב. התובע סירב לבקשה ולכן אין מנוס ולאור כל שאינו מוכן להתחשב במצבי, אני מצהיר כי אעמוד בהסכם התשלומים איתו". עוד נטען כי המבקש אינו מבין מדוע הוגשה התביעה כנגדו שכן מעולם לא התכוון להפר את ההסכם, וכן עדיין לא היפר את ההסכם ואין בכוונתו להפר אותו, ולפיכך אין מקום להותיר את צו העיקול הזמני על כנו.
8. לאחר שעיינתי בכל שהובא בפני מצאתי כי המשיב הציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה.
9. טענתו של המשיב לגבי הפרת ההסכם מתייחסת לכך שלאחר חתימת המסמך הנ"ל (נספח ג' לבקשה), המבקש הציב בפניו אולטימטום שלפיו ככל שלא יסכים למחול על פירעון המחצית השנייה של החוב, הרי שבכוונת המבקש לנקוט בהליכי פשיטת רגל, בשל היקף חובותיו ולחצי הנושים השונים עליו. כלומר, המבקש הציג בפני המשיב מצג, כך על פי הטענה, שככל שלא יסכים למחילה על חלק מהחוב הרי שלא יהיה באפשרותו לפרוע את יתרת החוב (שלגביה אין מחלוקת בין הצדדים).
10. טענת המשיב לגבי דרישת המבקש למחילה על מחצית החוב, והתוצאות האפשריות של אי קבלת הסכמתו לדרישה זו, נתמכת, על פני הדברים, בהקלטה של שיחה שהושמעה במהלך הדיון בפני ופעם נוספת בפני המבקש ובא כוחו, אלא שיש לציין כי הושמע רק חלק מההקלטה שלפי הטענה תועדה באמצעותה שיחה של למעלה משעה, ולפיכך ככל שההקלטה שהושמעה, בקטע הרלבנטי, הייתה עומדת בפני עצמה, לא הייתי רואה לייחס לקטע שהושמע משקל של ממש, אלא שיש לבחון את התיישבות הדברים שהושמעו עם יתר העניינים שהוצגו בפני. המבקש העיד, לאחר ששמע חלק מההקלטה, כי- "
ש. האם נכון שאמרת שאת ה- 50 אחוז אתה יכול לשלם ואתה רוצה לחיות ואם בעתיד יהיה לך את ה- 50 אחוז הנוספים והקב"ה יעזור לך אתה תחזיר את השאר? ת. נכון". עדותו זו של המבקש, שלא נתבקשה עליה הבהרה בחקירתו החוזרת, הינה בבחינת הודאה מטעמו בדבר אי פירעון המחצית השנייה של החוב במועד מסוים, אלא אם וכאשר ירווח לו מבחינה כלכלית, והיא אינה מתיישבת עם האמור בתצהירו שלפיו המחצית השנייה של החוב תיפרע על ידו בשנה שלאחר פירעון מחציתו הראשונה (ככל שכך יש להבין את הצהרתו). זאת ועוד. עדותו של המבקש שלפיה בעלי חוב נוספים הסכימו להפחית מהיקף חובותיו כלפיהם (ולדבריו מחובות בסכום של כ- 1.6 מיליון ש"ח ל- 600,000 ש"ח), מתיישבת, על פני הדברים, עם עדותו של המשיב שלפיה המבקש דרש ממנו להסכים על מחילה של חלק מהחוב, ועם אותו חלק מההקלטה שהושמע בפני בדיון.
11. מהאמור לעיל עולה כי טענתו של המשיב שלפיה המבקש הודיע לו על אי יכולתו, או העדר כוונה מטעמו, לפרוע ולו לפחות חלק מהחוב, יש לה על מה לסמוך, וזאת ככל שהדברים נראים בשלב זה של ההליך המשפטי, לצורך מתן החלטה בעניין המסוים שבפני, ומבלי שיש בכך כדי לחוות דעה לגבי סיכויי קבלת טענות מי מהצדדים במסגרת בירורן לגופן.
12. עניין נוסף שיש להידרש אליו הינה טענת המבקש שלפיה טענותיו של המשיב (המוכחשות לשיטתו) הינה להפרה צפויה של ההסכם בין הצדדים, וטענה זו לא נטענה בכתב התביעה, מה גם שלא נטען לגבי ביטול ההסכם בין הצדדים מחמת הפרתו הנטענת.
בשים לב לכך שאין חולק לגבי היקף החוב, וכי המבקש פרע את התשלום הראשון לפי ההסכם בין הצדדים (נספח ג' לבקשה), וכי טרם הגיע זמן מועד פירעונם של התשלומים הנוספים, ולאור הטענה כי המבקש התנה את המשך פירעון יתרת המחצית הראשונה של החוב במחילה על יתרת מחציתו השנייה, הרי שלמשיב עומדת, על פני הדברים, עילת תביעה בשל הפרה צפויה, ואילו בכתב התביעה נטען להפרת ההסכם, ולא נטען לביטולו מחמת הפרתו. אלא שלטעמי יש מקום לערוך אבחנה בין העובדות המקימות את עילת התביעה לבין הטענה להפרת ההסכם שהינה בגדר מסקנה משפטית שנטענה על יסוד העובדות, ובתור שכזו אין המשיב נתפס עליה, הוא יכול להוסיף עליה טענות משפטיות נוספות, ואף בית המשפט יכול להידרש לכך (וראו לעניין זה- ע"א 1184/04, גרשון קרויזר נ' אנטשיל שוורץ. פסקה 19; פורסם במאגרים משפטיים). מעיון בטענות העובדתיות שפורטו בכתב התביעה עולה בבירור כי המשיב כיוון לטענה של הפרה צפויה, ולפיכך אינני סבור כי העדרו של אזכור מפורש של טענה זו צריך לעמוד לו לרועץ בכל הקשור למתן ההחלטה בהליך שבפני (לעניין זה ראו גם- תקנות 9.(5), 71.(א) ו- 74.(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, וכן, ד"ר שלמה לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, 1999, בעמ' 129, 140, 147-149).
13. לגבי הטענה בדבר אי הודעה על ביטול ההסכם, הרי שניתן לראות את עצם הגשת כתב התביעה כסוג של דקלרציה בעניין ביטול ההסכם, ולו לצורך מתן החלטה בהליך שבפני, ולעניין זה נקבע בפסיקה כי- "
חוק התרופות אינו קובע את אופן הודעת הביטול. הודעת ביטול אפשר שתעשה בין בכתב ובין בהודעה בעל פה, הגשת כתב תביעה, או דרישה להשבה. גם התנהגות אשר יש בה בכדי להצביע באופן חד משמעי על כוונת הצד הנפגע לבטל את החוזה וזו הובאה לידיעתו של הצד השני תחשב כהודעה תקפה" (ראו: ג' שלו, שם, 1087-1088)" (ראו- בש"א (י-ם) 2229/06 רמזי עלון נ' אליהו שיריחי; פורסם במאגרים משפטיים).
14. באשר לשאלת קיומן של ראיות מהימנות לכאורה, לצורך מתן צו העיקול הזמני, הרי שדי בכך שהתביעה אינה טרדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה.
"
השאלה הראשונה שיש לדון בה נוגעת לטיב התביעה ולסיכוייה. לעניין זה, די בכך ש"הוכח שהתביעה אינה טרדנית, וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה" (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [8], בעמ' 616; ראו גם רע"א 2430/91 טיב טירת צבי, שותפות רשומה מקיבוץ טירת צבי, עמק בית שאן נ' דליקטיב הקניון ואח' [1], בעמ' 228). בשלב זה של בקשה לסעד זמני, אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מן הצדדים... דומה כי יש בטיעונם של המבקשים כדי להעלות שאלות ממשיות הראויות לדיון והכרעה".