בעניין: "בקשה לביטול פסק דין"
לאחר שעיינתי בבקשה, אני רואה לנכון לדחותה, ללא צורך בקבלת תגובת הנתבעת 3, על מנת שלא להכביר בטרחה ובהוצאות נוספות מעבר לאלה שכבר נגרמו.
ראשית, דין הבקשה להידחות כבר מהטעם שהבקשה הוגשה באיחור ניכר.
פסק הדין כנגד התובע ניתן עוד ביום 14.6.12. בהתאם להוראה שניתנה למזכירות בגוף פסק הדין, הומצא פסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה. בתיק מצוי אישור מסירה לפיו פסק הדין הומצא לידי ב"כ התובע (דאז) ביום 24.6.12.
יצויין כי לבקשה צורף תצהיר חתום ע"י מי ששימש כב"כ התובע בעת מתן פסק הדין, וכי בתצהיר זה לא נאמר דבר לעניין המצאת פסק הדין לידיו כפי שנאמר בפסק הדין, והדבר מדבר בעד עצמו.
התובע טוען בבקשתו כי אישור המסירה בנוגע להמצאת פסק הדין לידיו עם פתיחת תיק ההוצל"פ כנגדו, הינו מזוייף. התובע רשאי כמובן לטעון טענותיו בהקשר זה בפני רשם ההוצאה לפועל, שכן יכול ולנושא זה עשויה להיות נודעת נפקות לעניין הצטברות ריביות וכיו"ב. ברם, ככל שהדברים אמורים בנוגע למועד להגשת בקשה לביטול פסק דין ע"י בעל דין, המועד הקובע הינו המועד בו הומצא פסק הדין לבעל הדין ע"י מזכירות בית המשפט (או הצד שכנגד, על פי ההוראה שניתנה ע"י ביהמ"ש בפסה"ד). ככל שבוצעה המצאה נוספת לידי אותו בעל דין, בכובעו כחייב בתיק ההוצל"פ, עם פתיחת תיק ההוצל"פ כנגדו, הרי שמדובר בהמצאה נוספת. אך, כאמור, בענייננו, פסק הדין הומצא לידי ב"כ התובע ע"י המזכירות עוד ביום 24.6.12, וכל נושא ההמצאה הנוספת עם פתיחת תיק הוצל"פ אינו מעלה או מוריד לעניין זה. משכך, הרי שהמועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין חלף לפני זמן רב, ולא הוצג כל טעם העומד בקריטריונים שנקבעו בפסיקה ואשר יש בו כדי להצדיק הארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין.
כאמור, כבר מן הטעם הזה דין הבקשה להידחות על הסף, ללא דיון בה לגופה.
למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לבקשה לגופה.
צודק התובע בטענתו לפיה בפסיקה נקבע כי לשיקול שמקובל למנותו כשיקול השני מבין השיקולים הנשקלים במסגרת הדיון בבקשה לביטול החלטה על פי שיקול דעתו של בית המשפט - השיקול בדבר סיכויי ההצלחה - מקובל ליתן משנה חשיבות [ע"א 32/83
אפל נ' קפח, פ"ד לז(3) 431 (1983); רע"א 1958/00
נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלביזיה בבית אל, (10.7.01)]. עם זאת, הלכה היא כי לא ניתן להתעלם לחלוטין מן השיקול הראשון, בנוגע לסיבת המחדל הדיוני. לא אחת נפסק כי כאשר אין בפי מבקש הביטול הסבר כלשהו המניח את הדעת לאי-התייצבותו, אזי ניתן לדחות את הבקשה בהסתמך על עובדה זו כשלעצמה. ראו, למשל, דברי בית המשפט העליון (מפי כב' השופטת ע' ארבל) בע"א 1205/03
א.ש. בוני הכפר בניה ופיתוח בע"מ נ' קמיל, (13.1.05), ואסמכתאות שהוזכרו שם:
"אנו עוסקים, למעשה, בבקשה לביטול החלטה על פי צד אחד, אשר אינה נסמכת על פגם שנופל על כתפי בית המשפט, כי אם על פגם שנופל על כתפי המערערת. לפיכך, על בית המשפט לדון בשתי שאלות - מה הסיבה לכך שהמערערת לא הגישה את הגנתה ומה סיכויי ההצלחה של המערערת אם תבוטל ההחלטה והיא תורשה להגיב, כמבוקש על ידה (רע"א 2979/97
תעשיות רכב בע"מ נ' ראש
(לא פורסם, ניתן ביום 14.7.97)).
השאלה השנייה היא העיקר, אך אין להתעלם לחלוטין מן השאלה הראשונה (ראו, ע"א 276/62
אורי פרידמן נ' רחל פרידמן, פ"דיז(1), 349; ראו גם, ד"ר י' זוסמן,
סדר הדין האזרחי
, מהדורה שביעית-1995, בעמ' 738). מ"מ הנשיא זוסמן (כתוארו אז) כבר כתב בעניין זה:
"כידוע, מתייחס בית המשפט ברוחב לב אל בקשת ביטול של פסק דין, אך הוא לא ייעתר לה כדבר שבשגרה. תובע הבא לפני בית המשפט מקבל עמו חובות מסוימות כלפי בית המשפט וכלפי יריבו, ואם הוא מזלזל במילוין, עליו לשאת בתוצאות. כמו שקבע השופט בהתאם להלכה הפסוקה העקבית של בית משפט זה, על המבקש ביטול להסביר לבית המשפט, ולו רק בדוחק, מה גרם למחדלו, ולצורך כך עליו לעשות תצהיר" (בר"ע 88/72
אורן נ' מיכאל, פ"ד כו(1), 772).
במקרה שלפנינו, הסבירה המערערת כי תקלה משרדית גרמה לכך שלא קיבלה את החלטת בית המשפט, המורה לה להגיב על טענות המשיבים. אמרה ולא יספה. המשיבים בתגובתם התייחסו לנקודה זו ותמהו על שהמערערת אינה מפרטת את מהות התקלה המשרדית ואינה מנסה להסביר ולהבהיר את המחדל. על אף זאת, המערערת בחרה שלא להשיב ושלא להתייחס לנסיבות התקלה המשרדית - לא בבקשתה בבית המשפט המחוזי ולא בערעור שבפנינו. בנסיבות אלה, נראה כי המערערת "בחרה שלא לגלות מה גרם למחדלה, והדעת נותנת שאילו עשתה כן, הייתה מתגלית גרסה שממילא לא הייתה משמשת עילה להיעתר לה" (דבריו של מ"מ הנשיא זוסמן בע"א 88/72 הנ"ל, בעמ' 774). ...
לאור האמור, אני סבורה כי יש לדחות את הערעור בהתבסס על השאלה הראשונה, לאור העובדה שהמערערת לא הציגה טיעון מספק המסביר את אי הגשת התגובה לבית המשפט המחוזי (לעניין זה, ראו האמור ברע"א 442/89
איאד עלאלדין נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 824; רע"א 2694/92
אינג' אליהו פבר חברה לבנין והנדסה אזרחית בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל
,
דינים עליון כרך כו' 685).
לפיכך, אין כלל צורך לדון בשאלה השנייה ובטיעונים שמעלה המערערת לגוף העניין. ...".
והדברים כמו נאמרו לענייננו.
בענייננו, התובע לא סיפק הסבר מניח את הדעת, ולמעשה לא סיפק הסבר כלשהו, לאי-התייצבותו לדיון.
ראשית, התובע צירף לבקשתו תצהיר מאת עורך דינו בעת הרלבנטית, אשר טען: "לא חתמתי על כל הסכמה לקבלת כתבי בית-דין במייל, ולא קיבלתי את החלטת בית המשפט שנשלחה במייל ואשר בה נקבע מועד הדיון". קשה שלא לתמוה מנין לקוחה כתובת הדואר האלקטרוני הנחזית כשייכת לעורך דינו הקודם של התובע ואשר מופיעה בנט המשפט ככזו. זאת, מאחר וכתובת הדואר האלקטרוני המוזנת בנט המשפט
אינה מצויינת בפרטי משרדו המופיעים על גבי כותרת כתב התביעה, ואף בשום מקום אחר בכתב התביעה על נספחיו. האם עורך דינו הקודם של התובע טוען ברצינות - וזוהי הטענה הלכה למעשה - כי מאן דהוא במזכירות בית המשפט הזין לנט המשפט על דעת עצמו כתובת דואר אלקטרוני דווקא, שכשלעצמה נבדתה על ידו, ולא מספר פקסימיליה, שדווקא מופיע על גבי כתב התביעה, או אמצעי התקשרות אחר בו בחר ב"כ התובע דאז?
שנית, וזה העיקר - פסק הדין ניתן לא רק על סמך ההמצאות באמצעות "נט המשפט" של ההחלטות אשר קדמו לדיון, אלא מאחר ובתיק מצוי היה
אישור מסירה. מן התיק האלקטרוני עולה כי ההחלטה מיום 1.4.12 בה נקבע מועד הדיון, נשלחה לב"כ התובע דאז ביום 2.4.12 ובוצעה מסירה לידי עורך דינו הקודם של התובע ביום 15.4.12.