בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף מהטעם שהוגשה כנגד נתבעים שחלקם קטינים, בשל שיהוי, התיישנות והגשתה כנגד יורשים לאחר חלוקת עיזבון המנוח.
הרקע לבקשה
1. במסגרת תיק זה מתבררת תביעה לחיוב המבקשים בתשלום סך של 54,984 ש"ח.
בתמצית, לטענת המשיבה (התובעת) בכתב התביעה, במהלך 2003 הפעילו המבקשת 1 ובעלה המנוח, נתן ואתורי ז"ל (להלן:
"המנוח"), חנות לממכר מוצרים לרכב ובמסגרת עסקיהם נהגו לרכוש מהמשיבה מוצרי סטריאו לרכב. התשלומים עבור המוצרים הנרכשים נעשו בשיקים דחויים של המנוח והמבקשת 1 אולם במהלך 2003 חוללו 32 שיקים שנמסרו למשיבה.
המנוח נפטר ביום 22.6.03. עד לפטירתו, התנהל בין המשיבה למנוח מו"מ במהלכו שילם המנוח במזומן כספים תמורת שיקים מחוללים נוספים. לאחר פטירתו, המשיך המו"מ עם יורשיו וממשיכיו בעסק ואף נמסרו אסמכתאות בקשר לחוב, אולם המבקשים התנערו מהחוב, סירבו לשלמו וכך הוגשה התביעה, כאשר זו מתבססת על אותם 32 שיקים מחוללים.
לטענת המשיבה, המבקשים 1 ו- 2 חייבים בפירעון החוב במישרין כבעלי העסק ואילו המבקשים 1, 3, 4, ו- 5 חייבים בפירעון החוב בהיותם יורשי המנוח.
בינואר 2010 הוגשה תביעה נגד המבקשים 1, 3, 4 ו- 5 באותה עילה כעילה נשוא תביעה זו (תיק מס' 25646-01-10; להלן:
"התביעה הראשונה") וזו נמחקה לבסוף בהחלטה מיום 8.2.11.
2. בכתב ההגנה, כופרים המבקשים בטענות המשיבה.
לטענת המבקשים, המשיבה 1 כלל לא הייתה קשורה לעסק שניהל המנוח ובכלל עבדה כשכירה בחנות אחרת. ביחס לכלל המבקשים, כולל המבקשת 1, טוענים המבקשים שלא עמדו בכל קשר מסחרי עם המשיבה, כלל לא היו מודעים לקיומה של המשיבה ואף אחד מהם איננו חתום על השיקים המצורפים לתביעה. הקשר המסחרי נשוא התביעה התנהל בין המנוח למשיבה בלבד ולמבקשים 1, 3, 4 ו- 5 אין כל מידע אודות קשר זה, אם כי מעצם המשך היחסים המסחריים בין המשיבה לבין מי שהמשיך בעסקי המנוח סביר להניח שכל החובות למשיבה נפרעו.
ביחס לעיזבון המנוח, טוענים המבקשים כי המנוח לא הותיר אחריו עיזבון (סע' 21 בכתב ההגנה) ומייד לאחר מכן מוסיפים וטוענים כי ככל שנותר עיזבון, הרי שזה חולק בספטמבר 2003 בלא שהמבקשים מודעים לטענות המשיבה, כאשר על פניו מדובר בטענות עובדתיות חלופיות (כפי שהובהר למבקשים בדיון שהתקיים ביום 12.7.11).
המבקשים מכחישים את הטענה בדבר ניהול מו"מ עם המשיבה ומוסיפים טענות מקדמיות בדבר שיהוי, התיישנות והגשת תביעה נגד קטינים.
הבקשה לסילוק התביעה על הסף
3. במסגרת בקשה זו טוענים המבקשים שיש לסלק את התביעה על הסף בשל מספר עילות חלופיות ואלו יידונו כסדרן להלן.
4. הטענה הראשונה של המבקשים מתייחסת אך ורק למבקשים 4 ו- 5.
לטענת המבקשים, מבקשים 4 ו- 5 הינם קטינים ולכן לא ניתן לתבוע אותם אלא באמצעות האפוטרופוס שלהם.
טענה זו מתבססת על טענה עובדתית בדבר גילם של המבקשים 4 ו- 5 אולם המבקשים אינם תומכים הבקשה בתצהיר ואף אינם מציינם את תאריך לידתם של המבקשים 4 ו- 5 ודי בכך כדי לדחות את הטענה. בנוסף, ממילא שאפילו היה מוכח שהמבקשים 4 ו- 5 קטינים, אין בכך כדי לשלול את זכותה של המשיבה להגיש התביעה נגדם ואי ציון שמה של המבקשת 1, אימם של המבקשים 4 ו- 5, כאפוטרופוס טבעי שלהם איננה אלא פגם דיוני שניתן לתקן בנקל ואיננו מצדיק סילוק על הסף.
5. הטענה השנייה של המבקשים הינה טענת התיישנות וזו מחולקת למספר טענות משנה. אלו יידונו להלן אם כי לא לפי הסדר בו נטענו בבקשה.
א. ראשית, מתייחסים המבקשים למועד המצאת התביעה הראשונה. לטענתם, לא עצרה הגשת התביעה הראשונה את מירוץ ההתיישנות אלא רק מיום בו הומצאה למבקשים, בדצמבר 2010. עילת התביעה מתבססת על שיקים שנמשכו בתאריכים שונים כאשר האחרון שבהם חולל ביום 10.8.03. כיוון שהתביעה הראשונה נמחקה ביום 8.2.11, הרי שמירוץ ההתיישנות נעצר רק באותם כחודשיים מיום ההמצאה עד ליום המחיקה. התביעה דנא הוגשה ביום 27.3.11 ומכאן, גם בהתחשב בתביעה הראשונה, למעלה משבע שנים לאחר חילול השיק האחרון.
סעיף 15 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן:
"חוק ההתיישנות"), קובע כי כאשר מוגשת תביעה לבית המשפט וזו נדחית באופן שאיננו מונע הגשת תביעה חדשה באותה עילה, לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות התקופה שבין הגשת התביעה הראשונה לדחייתה. טענת המבקשים בדבר מניין הימים רק מיום ההמצאה סותרת במפורש את לשון חוק ההתיישנות. לא זו בלבד שלפי לשון החוק לא מועד המסירה הוא הקובע אלא מועד ההגשה לבית המשפט, אלא שלפי הפסיקה אפילו לא שולמה אגרת בית המשפט נעצר מירוץ ההתיישנות (ע"א 2486/04
אהרון אהרוני נ'
אלחנני דנציגר שפורן ושות' עו"ד, פורסם במאגרי המידע [23.6.05]). פרשנות זו מתיישבת עם העיקרון לפיו ככלל, תינתן פרשנות צרה לתחולת דיני ההתיישנות, תוך הדגשת זכות הגישה לערכאות של בעל דין כזכות בעלת מעמד מיוחד. פרשנות זו אף הגיונית בנסיבות העניין, שהרי לפי שיטת המבקשים יכול בעל דין למנוע עצירת מירוץ ההתיישנות רק על ידי כך שיסתתר וימנע האפשרות להמצאת כתב התביעה וחוסר ההגיון בכך - ברור.