החלטה בתיק תא"מ 47552-06-12

בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל התיישנות.

פירוט השתלשלות העניינים

1.         ביום 26.5.10 הגיש המשיב (להלן: "התובע") כנגד המבקשת (להלן: "הנתבעת") תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על-פי  פוליסת ביטוח עבודות קבלניות שהנפיקה הנתבעת לתובע. התביעה הוגשה בגין אירוע שהתרחש ביום 2.6.07, כאשר במהלך ביצוע עבודות הריסה של מבנה אשר בבעלות התובע קרס חלק מבנה הצמוד לו ובעקבות האירוע נגרמו נזקים לתובע (להלן: "התביעה הראשונה").

2.         ביום 2.6.11 הורה בית המשפט (כב' השופטת ת' בר אשר) על דחיית התביעה, בשל אי הגשת תצהירי עדות ראשית על ידי התובע. התובע הגיש בקשה לביטולו של פסק הדין. בהחלטה מיום 19.9.11 דחה בית המשפט את הבקשה לביטולו של פסק הדין, אך קבע בהחלטתו כי לפנים משורת הדין פסק הדין מיום 2.6.11 יתוקן, כך שדחיית התביעה תומר במחיקתה. ביום 26.6.11 את תביעתו בשנית.

טענות הנתבעת

3.         הנתבעת טוענת כי מדובר בתביעה לתגמולי ביטוח עליה חלה הוראת חוק סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, הקובעת תקופת התיישנות בת שלוש שנים. לטענת הנתבעת, התביעה הראשונה הוגשה ששה ימים לפני תום תקופת ההתיישנות וכי ממועד מחיקת התביעה הראשונה ועד למועד הגשת תביעה זו חלפה שנה ו-24 ימים, כך שבמצטבר חלפו להן למעלה משלוש שנים ועל כן התביעה התיישנה. הנתבעת טוענת כי מניין תקופת ההתיישנות ממשיך ממועד מתן פסק הדין אשר הורה על דחיית התביעה ולא ממועד מתן ההחלטה בה תוקן פסק הדין באופן שדחיית התביעה הומרה למחיקתה. העובדה שפסק הדין תוקן שלושה וחצי חודשים לאחר שניתן אינה מהווה דחייה של מועד פסק הדין. מכאן, טוענת התובעת כי לנוכח הוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1968, הרי שהיה על התובע להגיש את תביעתו לכל המאוחר עד ליום 2.6.11, בעוד שהתובע הגיש את התביעה ביום 26.6.11.    

טענות התובע

4.         התובע טוען כי נוכח הוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, התביעה לא התיישנה וכי יש לראות את מועד מתן ההחלטה המורה על מחיקת התביעה כמועד הרלבנטי לצורך מניין תקופת ההתיישנות.

דיון והכרעה

5.         אין מחלוקת בין הצדדים כי על התביעה חלות הוראות חוק חוזה ביטוח ובכללן הוראת סעיף 31 לחוק הקובעת תקופת התיישנות בת שלוש שנים. כך גם אין מחלוקת כי התביעה הראשונה הוגשה ששה ימים לפני תום מועד ההתיישנות. השאלה שבמחלוקת היא האם במועד הגשת התביעה ביום 26.6.11 חלפה תקופת ההתיישנות ולמעשה מהו מועד מתן פסק הדין בתביעה הראשונה.

6.         סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע: "הוגשה תובענה לפני בית המשפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

הפסיקה החילה את הוראת הסעיף גם על מחיקת תביעה (ראו: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166).            

7.         סעיף 16 לחוק ההתיישנות קובע: "נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים התקופה לפני שעברו שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב".   

מכאן שלאור הוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות, הרי שתקופת ההתיישנות תמה רק בתום שנה מיום ההחלטה המורה על מחיקת התביעה.

8.         השאלה היא האם יש לראות את מועד מתן פסק הדין המורה על מחיקת התביעה ביום 2.6.11 או שמא ביום 19.9.11, הוא המועד בו הורה בית המשפט על תיקון פסק הדין מיום 2.6.11 באופן שדחיית התביעה תומר במחיקתה.  

9.         בשאלה זו ניתן לגזור גזירה שווה מהמועד להגשת ערעור על פסק דין שתוקן. בעניין זה נקבע כי מניין הימים להגשת ערעור נמנה מיום ההחלטה המתקנת שהוא יום פסק הדין המתוקן (ראו: סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וכן ע"א 4308/00 עספור נ' חורי, פ"ד נה(3) 865). מכאן שניתן לומר כי המועד הקובע לעניין מחיקת התביעה הוא המועד בו הורה בית המשפט על תיקון פסק בדין ביום 19.9.11.

10.       הואיל והמשיב הגיש תביעתו טרם חלפה שנה מיום מחיקת התביעה, הרי שלאור הוראת סעיף 16 לחוק ההתיישנות תביעתו לא התיישנה.

11.       התוצאה היא שאני דוחה את הבקשה לדחיית התביעה על הסף. שאלת ההוצאות בגין בקשה זו תישקל בסיומו של ההליך.

12.       בעלי הדין יגישו תצהירי עדות ראשית בתוך 90 יום.