1. בפני בקשת התובע להורות על הוצאת נספח א3 מתצהיר הנתבעת. לטענת התובע, למרות שמדובר במסמך מזויף, לא הוצג המסמך במקור. לחילופין ביקש התובע כי בית המשפט יורה לנתבעת להוכיח את האותנטיות של המסמך. כן ביקש התובע להורות לנתבעת להציג מידע ממאגר הנתונים שלה, ביחס לשיחות שביצע התובע למוקד השירות הטלפוני של הנתבעת בתאריכים המצוינים בבקשתו.
2. הנתבעת התנגדה לבקשות. לטענת הנתבעת מאחר ומדובר בתביעה המתבררת בסדר דין מהיר, לא חלים בסדר דין זה הליכים מקדמיים של שאלונים, הודיות וגילוי מסמכים. לחילופין טענה הנתבעת כי היה על התובע להעלות בקשתו במועד הדיון המקדמי ולא ימים ספורים לפני מועד ישיבת ההוכחות.
לעניין המסמך לגביו נטען על ידי התובע כי הינו מזויף טענה הנתבעת כי התובע לא התכחש להתקשרותו בהסכם עם הנתבעת וכי מועד הגשת הבקשה חלף. עוד ציינה הנתבעת כי הנטל להוכחת התביעה מוטל על התובע.
בתשובה לתגובת הנתבעת, הפנה התובע להתנהלותה של הנתבעת אשר הציגה את המסמך לראשונה רק במהלך הדיון המקדמי.
דיון:
3. לאחר עיון בטענות הצדדים, סבורתני כי בשלב זה אין להורות על הוצאת הנספח מתצהיר הנתבעת והתובע יוכל לטעון לעניין משקלו הראייתי, או לעניין אי הוכחת האותנטיות של המסמך בסיכומיו ולאחר שמיעת הראיות בתיק.
אמנם על פי כלל הראיה הטובה ביותר, שומה על בעל דין להציג לפני בית המשפט את הראיה הטובה ביותר שניתן להביא להוכחת העובדה שאותה הוא מבקש להוכיח. לפיכך, על מנת להוכיח תכנו של מסמך, יש להציגו במקור לפני בית המשפט. יחד עם זאת, במהלך השנים רוככה בפסיקה הלכה זו ונקבעו חריגים לכלל, כגון שניתן להוכיח תכנו של מסמך באמצעות ראיות משניות, מקום שהבאת המסמך בלתי אפשרית, או כרוכה באי נוחות רבה וכיוב'. גישה זו מתיישבת עם הנטיה הגוברת והולכת בפסיקת בתי המשפט במסגרת דיני הראיות לעבור מהכלל של קבילות, לכלל של מהימנות ומשקל (ראה ע"א 8423/06 ראובן שדה נ. לוינזון).
וראה גם ת"א (מחוזי י-ם) 4074/02 נגאר מוחמד הלאל נ. אלפקיה יוסף חסן עבדאל חאפז:
"
כלל הראיה הטובה ביותר", רוכך במידה רבה, ובמרוצת השנים, הסתמנה בבתי המשפט המגמה, להקל ביישומו של הכלל, אשר החריגים לו הלכו והתרבו, עד שנקבע כי מדובר בכלל של העדפה, וכי אין עוד עניינו בקבילות ראיות, אלא במשקלן; לעניין זה, ראה: ע"א 9622/07 עידן הולין נ' קופ"ח כללית של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י (2010).
ביטוי נוסף, למעבר מכללי קבילות, אל עבר מבחני מהימנות ומשקל, ניתן לראות גם בפסק הדין שניתן בע"פ 869/81 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל (1984), פ"ד לח(4) 224, שם קבע כב' הנשיא, השופט מאיר שמגר, את הדברים הבאים:
כלל הראיה הטובה ביותר הוא עיקרון של סדר העדפה ולא כלל של פסילת ראיות. יש כאן איפוא במידה רבה ביטוי נוסף לתהליך המתמיד בדיני הראיות, לפיו עוברים ממבחני הקבילות הפורמאליים, אל עבר מבחני המהימנות".
ובהמשך :
"בעוד שבעבר נקבע כי על המבקש להגיש ראיה מישנית להוכחת תוכנו של מסמך, מוטלת החובה להוכיח, כי אין בידו להגיש את המקור, הרי שנטל זה התהפך, והיום מוטל נטל זה על כתפיו של המתנגד לצירופה של הראייה המישנית; ראה: פרשת אונגר, בעמ' 85.
את מגמת הפסיקה בכל הנוגע לכלל זה, מסכם קדמי, בעמ' 683:
מגמת הפסיקה היא: ליתן לכלל 'הראיה הטובה ביותר' אופי של כל שעניינו 'משקל ראייתי', להבדיל מכלל של 'קבילות' כפי שנתפס ויושם עד כה, כאשר כרסום בכוחם הראייתי של 'העתקים'- והדעת הנותנת שכך יהיו פני הדברים לעניין הראיות המשניות כולן- מותנה בהקמת תשתית ראייתית נאותה מצד המתנגד, בדבר החשש לאמינות ה'העתק' והיכלות לסמוך עליו... כאמור, "כלל הראיה הטובה ביותר", איננו מחייב עוד את פסילתם הגורפת של הנספחים, ולבית המשפט יש אפשרות לאשר את צירופם, כאשר העובדה שאין מדובר במקור אלא בהעתק, כמו גם לחששות אותם העלה התובע, ממניפולציות שנעשו במסמכי המקור, תהיה השפעה על המשקל שניתן לנספחים".
לאור כל האמור, יוכל התובע לטעון בסיכומיו, בסיום שמיעת הראיות, לעניין מהימנות הנספח ולעניין התשתית הראייתית המצביעה על חוסר מהימנותו. יחד עם זאת, בשלב זה, משטרם נשמעו ראיות בתיק, משטרם נשאלו שאלות ביחס למסמך המקורי ולנסיבות המצאת העתקו ומשכלל הראיה הטובה ביותר, אינו עוד כלל פסילה גורף, שוכנעתי כי אין לפסול את הגשת העתק המסמך. טענות התובע לעניין התנהלות הנתבעת ביחס למקור המסמך וחששו כי מדובר במסמך מזויף, יבחנו במסגרת פסק הדין.
4. הבקשה למתן צו להמצאת מידע ממאגר הנתונים של הנתבעת ביחס לפניות התובע- גם דין בקשה זו להידחות. עסקינן בתביעה בסדר דין מהיר ולפיכך הוראות פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"), העוסקות בהליכים מקדמיים, אינן חלות בענייננו. ראה תקנה 214 ח(ג) לתקנות.
לא מצאתי כי המדובר במקרה מיוחד המצדיק חריגה מהוראות התקנות ולפיכך, לא ניתן להורות לנתבעת להמציא מסמכים, מעבר למסמכים שגולו על ידה.
התובע היה זכאי להגיש בקשה להזמנת עדים אשר יתמכו בטענותיו לעניין פניותיו לנתבעת. יחד עם זאת, אין להיענות לבקשתו זו שהינה למעשה, בקשה לגילוי מסמך ספציפי- הליך שאינו קיים בסדר דין זה.