בקשה למתן צו מניעה זמני.
א.
ההליך והצדדים לו
1. התובעת הגישה נגד הנתבעים תובענה לפינוי מושכר לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי. ברקע התובענה הסכם שכירות שנערך בין הצדדים על-פה, מכוחו הושכר לנתבעים שטח ועליו מכולה לשם הפעלת מזנון למכירת כריכים בחלק מנכס המקרקעין הידוע כחלקה 3 בגוש 10629 (להלן
המושכר). בתובענה מבקשת התובעת להורות על סילוק ידם של הנתבעים מן המושכר עקב שורה של הפרות נטענות של הסכם השכירות המיוחסות לנתבעים ובתוכן עשיית שימוש בגריל פחמים בשטח המושכר ללא רשות ובניגוד למוסכם.
2. בד-בבד עם הגשת התובעה ביקשה התובעת ליתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבעים לעשות שימוש בגריל פחמים או בכל גריל אחר שגורם למפגע סביבתי של פליטת עשן וריחות (להלן
הגריל).
ב.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה וכן בכתב-התביעה על נספחיו מצאתי שיש לדחות את הבקשה למתן סעד זמני. להלן יובאו הטעמים לכך.
1. בכל הקשור להפעלת הגריל שעליו נסבה הבקשה, שמא היא נעשית בהסכמה או למצער בידיעת התובעת אם לאו, הציגו הצדדים בתצהיריהם גרסאות נוגדות. בתוך כך טענו הנתבעים שלמטרת השכירות הותר להם גם שימוש בגריל וכי הלכה למעשה נעשה שימוש בגריל כזה מאז חודש מאי 2011, מבלי שהדבר כרוך במטרד כלשהו ומבלי שבאה התנגדות התובעת לכך.
2. צו זמני אינו ניתן לאחר בירור מלא של זכויות בעלי-הדין ועל-יסודה של מסכת ראייתית שלמה אלא בהסתמך על ראיות חלקיות ובטרם התברר הסכסוך לגופו [רע"א 8420/96
מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789, 799 (1997)]. לפיכך, וביתר שאת מאז נחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לערוך איזון זהיר וקפדני בין זכויותיהם הלכאוריות של בעלי-הדין בגדרו של שיקול-הדעת המופעל על-ידי בית-המשפט לעת מתן החלטה בבקשה לסעד זמני [עניין
מרגליות, שם].
מתן תוקף לדברים הללו מחייב הקפדה יתרה על התקיימותם של תנאי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי. בתוך כך מוטל על מבקש הסעד הזמני להצביע על ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה הנטענת (
התנאי של הוכחת זכות לכאורה) וכן עליו להראות שהנזק שייגרם לו אם לא יינתן הסעד הזמני עולה על הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד (
שיקול מאזן הנוחות). אף שבין התנאי של הוכחת זכות לכאורה לבין שיקול מאזן הנוחות מתקיים יחס של "מקבילית כוחות" נדרש מבקש הסעד לעמוד ברף שכנוע מינימאלי בנוגע לכל אחד מן התנאים הללו בנפרד, שאם לא כן לא יהיה מקום ליתן את הצו הזמני המבוקש [רע"א 2826/06
שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ (טרם פורסם, 6.6.2006)].
בענייננו, ובהתחשב בכך שהסכם השכירות בין הצדדים נערך על-פה, לא הציגה התובעת ראיות המצדדות במתן צו מן ההיבט של הוכחת זכות לכאורה. גם לביסוס טענה לנזק שנגרם לתובעת מחמת הפעלתו של הגריל לא הובאו ראיות לכאורה שיש בהן כדי לתמוך בבקשה. אף אין לומר ששיקול מאזן הנוחות כפי שהוצג על-ידי התובעת דומיננטי כדי כך שהוא משלים את שהחסירה התובעת בכל הקשור להוכחת זכות לכאורה.
3. הצו הזמני שהתבקש, תכליתו מניעת נזקים לשוכרים אחרים הגובלים במושכר בתקופת הביניים שבין הגשת התובענה לבין מתן פסק-הדין בה. דא עקא, התובענה שלפני הוגשה על-פי פרק ט"ז4 לתקנות כשהיא מכוונת לסעד אחד ויחיד, הוא הסעד של פינוי המושכר. באין תובענה שעניינה במניעת נזק למושכר וסביבותיו אין הסעד הזמני שהתבקש נחוץ ודרוש לשם הבטחת קיומו התקין של ההליך דנן או ביצועו היעיל של פסק-הדין [ראו הגדרת "סעד זמני" בתק' 1]. בנסיבות הללו מתן הסעד הזמני לו עתרה התובעת אף אינו עשוי להיחשב צודק וראוי [תקנה 362(ב)(2)]. קיומו של מתאם בין הסעד העיקרי לבין הסעד הזמני נמנה על השיקולים שאותם ישקול בית-המשפט בבואו להכריע בבקשה למתן צו זמני [עת"מ (מח' חי')
מילגם שירותים לעיר בע"מ נ' עיריית חדרה והאסמכתאות הנזכרות שם (טרם פורסם, 17.8.2009)].
הדברים יפים ביתר שאת בהתחשב בכך שהלכה למעשה מכוון הסעד הזמני שהתבקש לשינוי המצב הקיים ביחסי הצדדים ובהתייחס לשימוש במושכר, אף שהוצג כבקשה לצו מניעה. בית-המשפט ינקוט משנה זהירות בטרם יוציא תחת ידו צו זמני אשר משנה מצב קיים. סעד מעין זה הינו מסוג הסעדים המובהקים שבשיקול-דעת ו"
[...] ראוי שיינתן במקרים חריגים, אך כאשר נוכח בית המשפט כי התערבותו הינה חיונית בכדי למנוע תוצאה קשה ביותר וכאשר הנזק שעלול להיגרם אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם" [רע"א 5843/05
איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ (טרם פורסם, 13.12.2005)]. גם מבחינה זו מקרה זה שלפני אינו מצדיק מתן סעד זמני מן הסוג שהתבקש.
4. סוג ההליך בו בחרה התובעת לנקוט מצדד אף הוא בתוצאה של דחיית הבקשה. מעצם טיבו ומהותו של הליך לפינוי מושכר כהגדרתו בתקנות הרלוונטיות נובע שמדובר בהליך "רזה" (שלא לומר "עירום") המכוון לבירור עובדתי מהיר, ממוקד וקצר שביסודו שאלה אחת - אם הראה התובע שבאמתחתו עילה לקבלת הסעד של סילוק יד הנתבע מן הנכס מושא ההליך, אם לאו. ברוח זו יש לפרש את תק' 215יב(ב) ולקבוע את גדר תחולתן של תקנות שעניינן בסעדים זמניים על תביעה לפינוי מושכר. במה דברים אמורים?
דרכי הבירור החולשות על תובענה המוגשת לפי פרק ט"ז4 לתקנות כרוכות ביצירתו של איזון מושכל בין פשטות הדיון ומהירותו מחד גיסא לבין היקפם של העניינים שניתן להעלות בו, לרבות בגדרן של בקשות ביניים, מאידך גיסא. הדברים חלים גם על בקשה למתן סעד זמני. ודוק: תכליתו של סעד זמני לשמר מציאות מסויימת הקיימת בעת הגשת התובענה מתוך הבנה שבשל פרק הזמן הכרוך בבירור ההליך עשויה מציאות זו להשתנות באופן שיפגע באפקטיביות של פסק-הדין שיינתן בסופו, היה ולא ינתן הסעד הזמני. בהליך כגון דא - שאינו כרוך בקיומם של דיונים מקדמיים ואינו מאפשר לנתבע הגשת הודעה לצד שלישי או תביעה שכנגד, שהראיות הצריכות לבירורו מוגשות במצורף לכתבי-הטענות ושנקבע מועד סמוך לשמיעתו לגופו כהוראת תקנה 215יא - נחלש עד מאוד הרציונל המצדיק מתן סעדים זמניים.
5. הגשת תביעה לפי פרק ט"ז4 לתקנות היא בגדר רשות ולא חובה; זכות הבחירה נתונה לתובע. ירצה, יבחר בהליך ה"רזה" של תובענה לפינוי מושכר ויתבע סעדים אחרים, ככל שהוא זכאי להם, בנפרד - והכול מבלי שיהיה עליו לקבל את רשות בית-המשפט לפיצול סעדיו [תק' 215ז(ב)]. ירצה, יגיש תביעה אחת על מלוא סעדיו, בעין ובכסף, בדרך הרגילה, מבלי שזו תזכה לקדימות ביחס למשפטים אחרים התלויים ועומדים וממתינים לתורם להתברר. מכך נובע שבמקרה הרגיל אין תובע בתביעה לפינוי מושכר רשאי "להעמיס" על הליך כזה בקשות שהיו עומדות לו בהליך המתברר בדרך הרגילה.
גם אם אין מקום לקביעה גורפת כי בכל מקרה ומקרה יהא תובע בתובענה לפינוי מושכר מנוע מלעתור לסעד זמני הרי שזהו הכלל הרחב החל בכגון דא; תובע המבקש לטעון שיש לחרוג מכלל זה נושא בנטל להצביע על טעמים של ממש המצדיקים זאת. במקרה דנן אינם מתקיימים טעמים כאלה.
ג.
סיכומם של דברים
הבקשה למתן צו מניעה זמני נדחית.
הוצאות הבקשה בסך 2,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה למדד מיום ההחלטה דנן ואילך יחולו על-פי תוצאות ההליך העיקרי.