1. המשיב הגיש נגד המבקשת תובענה בסכום קצוב, במסגרתה נטען, כי המבקשת פיגרה בתשלומי הלוואה, בסכום של 9,737 ש"ח, נכון ליום 15.3.11. לכתב התביעה צורפו, מלבד הסכם ההלוואה, שני דפי "סיכום הלוואה", מהם עולה, כי באחת ההלוואות קיים חוב בפיגור בסך 5,422.79 ש"ח, ואילו בהלוואה השנייה חוב בפיגור בסך 4,301.20 ש"ח.
2. כנגד תביעה זו הגישה המבקשת בקשת רשות להתגונן. בהתנגדותה טענה, כי הבנק הגיש נגדה בעבר תביעה במסגרתה הפקידה 30,000 ש"ח בלשכת ההוצאה לפועל, ואלו הועברו לבנק לסילוק הפיגורים. לאחר מכן נותרו פיגורים בסך 1,200 ש"ח, וסכום זה הוסדר על ידה, בתשלומים. מאז, לטענת המבקשת, היא עומדת בהחזרי ההלוואה כסדרם, ועל כן לא ברור לה מדוע הוגשה נגדה תביעה זו.
המבקשת צרפה להתנגדותה פרוטוקול והחלטה בפני רשם ההוצאה לפועל. מאלו ניתן לראות, כי המבקשת הגישה בקשה בטענת "פרעתי", וחזרה בה ממנה במהלך הדיון במעמד הצדדים, לאחר שהוברר כי כל התשלומים להם טענה אכן הובאו בחשבון על ידי הבנק, ויתרת הפיגורים שנטענה על ידי הבנק - נכונה. בהתאם להחלטה שניתנה (18.10.09), הורתה רשמת ההוצאה לפועל להעביר את הפיקדון לידי הבנק על חשבון ההלוואה, וכן הורתה למבקשת להסדיר את יתרת הפיגורים במשרד כונס הנכסים.
3. בדיון שהתקיים בפני (2.5.12) הבהירה ב"כ הבנק, כי למעשה מקור החוב בשכ"ט כונס נכסים, שלא הוסדר על ידי המבקשת. כן הבהירה ב"כ הבנק, כי התשלומים שהתקבלו נזקפו, ראשית, לחשבון ההוצאות ושכ"ט כונס הנכסים, ורק היתרה נזקפת על חשבון הפיגורים בהלוואה, זאת בהתאם להוראות חוק ההוצאה לפועל. כך, למעשה, נוצרה יתרת פיגורים, למרות התשלומים שבוצעו על ידי המבקשת, אשר לכאורה כיסו את החוב שבפיגור. לטענת הבנק, הדברים היו ידועים למבקשת היטב, ואילו היא הסתפקה בטענה סתמית, כי אינה חייבת, ואילו טענה כזו אינה מזכה אותה ברשות להתגונן.
לאור דברים אלו ניתנה למבקשת שהות, לבדוק את חשבונות הבנק, ולהודיע אם היא מבקשת כעת להגיש בקשת רשות להתגונן מתוקנת.
4. בהמשך להודעה שהגישה המבקשת, ניתנה החלטתי מיום 29.10.12, במסגרתה הוריתי לבנק לפרט כיצד חושב סכום התביעה, שכן, מצאתי, כי הדבר עדיין לא הוברר קונקרטית.
בהתאם ניתנה הודעה הבנק מיום 4.12.12. בעניין זה אקדים ואעיר, כי במקום שהבנק ייתן הודעה ברורה ומפורטת, כיצד חושב סכום התביעה, בחר הבנק ליתן הודעה ארוכה, עמוסת טיעונים משפטיים ועובדתיים, שבין 33 סעיפיה הוסבר, כי לחובת המבקשת נזקף שכ"ט כונס נכסים, בסך 7,780 ש"ח בלבד, הגם שעל פי התקנות זכאי הבנק לסכום גבוה יותר, של 11,467 ש"ח.
אין לי אלא לציין, כי בהודעה זו לא מילא הבנק אחר ההחלטה, במסגרתה נתבקש לפרט כיצד חושב החוב.
ניתן היה לצפות, כי הבנק ימסור הודעה מסודרת, בה יבהיר:
מה היה חוב הפיגורים בעת שהועבר סך 30,000 ש"ח מלשכת ההוצאה לפועל;
איזה סכום נזקף לחשבון ההוצאות ושכ"ט הכונס (לעניין זה בלבד הובהר - 7,780 ש"ח), ואיזה סכום נזקף לטובת הפיגורים בהלוואות;
האם היו תשלומים נוספים על חשבון הפיגורים בהלוואות, כטענת המבקשת;
ומהי יתרת החוב שבפיגור לאחר זקיפת התשלומים שבוצעו על חשבון ההוצאות ושכ"ט הכונס, וזקיפת היתרה על חשבון החוב שבפיגור.
לטענת הבנק, החשבון הובהר היטב למבקשת עוד בתגובה שנתן לטענת "פרעתי" בפני רשם ההוצאה לפועל, אך גם כעת איני מוצאת חשבון ברור כאמור. הבנק לא התייחס מפורשות לטענת המבקשת, כי לאחר הדיון שהתקיים בלשכת ההוצאה לפועל פנתה להסדרת יתרת הפיגורים, בסך 1,200 ש"ח בלבד, וכי לא נודע לה על יתרה נוספת. הבנק אף לא הבהיר כיצד הגיע לסכום התביעה, העולה בכ-2,000 ש"ח על הסכום שהבנק טוען שנזקף לחובת המבקשת כשכ"ט כונס נכסים.
5. מאידך, נראה לכאורה כי קיימת יתרת חוב, שמעולם לא הוסדרה, ומקורה בשכ"ט כונס הנכסים, אשר נזקף לחובת המבקשת, כדין. המבקשת אינה טוענת כי פרעה את חוב שכר הטרחה. טענותיה (אף בתצהירה האחרון, מיום 21.3.13), אינן ברורות אף הן.
הטענה כי דפי הבנק מראים כי שכר הטרחה שולם - לאו טענה היא, וזאת לאור הסבר הבנק (ולאור הוראות החוק בעניין), כי מתוך התקבולים שהתקבלו נזקפו, ראשית, ההוצאות, כלומר שכר הטרחה "שולם", אך במקומו נוצרה יתרת חוב בחשבון ההלוואה, ובמילים אחרות - פיגורים בהלוואה.
טענות המבקשת נגד גובה החיוב בשכ"ט כונס הן כלליות, ועל פני הדברים - סתמיות. שכר טרחת הכונס נקבע על פי התקנות, ואילו הבנק הראה בתגובתו, כי על פי התקנות היה זכאי לסכום גבוה מכפי שחויבה המבקשת בפועל.
למעשה, נותרה הטענה היחידה של המבקשת, כי יש צורך לברר כיצד החוב נוצר, וכפי שצוין לעיל - גם לאחר תגובתו המפורטת של הבנק, השאלה כיצד נוצר החוב שבפיגור, לא הובהרה די הצורך.
6. אשר על כן, ולמרות שנראה לכאורה כי קיימת יתרת חוב, הריני מקבלת את בקשת הרשות להתגונן, תוך הארכת המועד להגשת ההתנגדות, עד למועד בו הוגשה בפועל.