1. הנתבע הגיש התנגדות ובקשה להארכת מועד להגשתה כנגד תובענה על סכום קצוב בסכום קרן של 682 ש"ח אשר הוגשה לביצוע בתיק הוצל"פ 16-18291-11-4.
הבקשות הוגשו ללשכת ההוצל"פ באשקלון ביום 12.12.11 ומסירת האזהרה בוצעה ביום 1.9.11 ברח' לוטם 4 בשדרות לידי אביו של הנתבע. לפיכך הוגשה ההתנגדות באיחור של מעל לחודשיים ולטענת הנתבע נודע לו אודות התיק רק לאחר עיקול חשבונו ביום 14.11.11.
2. הבקשות נתמכו בתצהיר המבקש ותצהירי אביו ואמו. אביו, יליד 1927, הצהיר כי הנתבע אינו מתגורר בביתו מספר שנים ולא זכור לו כי חתם על מסמך מההוצל"פ. אמו הצהירה הצהרה דומה ביחס למגורים והוסיפה כי ככלל דואגת להעביר דואר לנתבע ולא זכור לה כי קיבלה הודעה מלשכת ההוצל"פ. לתצהירה צורפו מסמכים רפואיים המעידים על בעיותיה הרפואיות, אולם למרות תוכן התיעוד הרפואי, לא מנע הדבר הגשת תצהיר. יוער כי שני התצהירים תורגמו לעדים על ידי הנתבע.
הנתבע טען בתצהירו כי גר ביישוב ניצן ב' ובכתובת בה בוצעה לכאורה מסירת האזהרה גרים הוריו בלבד. לגופו של עניין בפי הנתבע שלל טענות כלפי התובעת ואף לא פירט את כולן נוכח הצהרתו כי בדעתו לתבוע את מלוא נזקיו בתביעה נפרדת.
מקור הטענות במצג נטען של סוכן התובעת, טרם ההתקשרות מיום 24.7.07. לטענת הנתבע, שילם את מלוא חיוביו במשך ההתקשרות למרות שחרגו הם מהתחייבות הסטכן ,למרות העדר שימוש במכשירים, נוכח החשש מקנסות יציאה ניכרים.
לטענתו, עם סיום ההתקשרות ביולי 2010 ביקש להתנתק ולאחר טרטורים שונים ביטל בפברואר 2011 את הוראת הקבע. עם קבלת התראה באפריל 2011 שילם, תחת מחאה, ביום 12.4.11 סך של 360 ש"ח אשר להבנתו היה מלוא יתרת החוב לתובעת.
אשר לחיובים נשוא התביעה נטען כי מאוחרים הם לתקופת ההתחייבות ואין מדובר בהסכם המתחדש ולחילופין, נוכח בקשתו להתנתק אין נפקות לחיובים. בנוסף העלה הנתבע טענות קיזוז בגין חיובי יתר בסך 267.68 ש"ח המבוססים על תחשיב בהתאם למסמך סוכן המכירות. וכן טענה לחיובי יתר נוספים בגין התקופה מיום 22.9.07 עד ליום 21.10.07.
עוד נטען כנגד כשרות התביעה לידון בסדר דין מקוצר נוכח תביעת הוצאות גבייה.
3. התובעת טוענת כי הבקשה הוגשה באיחור ללא טעם מיוחד ולא נסתרה הטענה כי בוצעה מסירה כדין. לגופו של עניין נטען כי הנתבע נסמך על מסמך ללא תאריך או חתימה המתייחס למנוי אחד בעוד שבפועל מדובר בשני מנויים בגינן שילם המבקש ועשה שימוש במשך 3 שנים ויותר.
התובעת מפנה לסעיפים 11 ו- 2 להסכם ביחס לזכותה לגבות הוצאות גבייה ולהמשיך את ההתקשרות עם הלקוח בתום 36 חודשים. לטענתה, מאחר ורק ביום 13.4.11 ביקש הנתבע להפסיק את ההתקשרות, נותר חייב בגין חשבוניות בסכום של 122.69 ש"ח ו- 225.98 ש"ח לתקופה שמיום 22.2.11 עד ליום 14.4.11. התובעת מבהירה כי התשלום בסך 360.90 ש"ח שבוצע במועד ההתנתקות היה בגין חשבוניות קודמות.
דיון והכרעה
4. ככלל, בעל דין העותר להארכת מועד להגשת ההתנגדות מוותר על טענתו כי נפל פגם במסירת האזהרה הואיל ובקשה להארכת מועד מקפלת בתוכה הודאה בכך כי יש צורך בארכה. יחד עם זאת, יש לבחון את נימוקי הבקשה לארכה לגופם ובמקרה הנדון למרות כותרת הבקשה לגופה מדובר בטענה כי האזהרה לא נמסרה בכתובת המבקש.
התובעת ויתרה על חקירת הורי הנתבע והוא מצידו ויתר על חקירת המוסר. הואיל ותצהיר המוסר מהווה חלק ממסמכי תיק ההוצל"פ לא מצאתי בסיס לטענה כי אין להתייחס אליו במיוחד נוכח התייצבותו לדיון.
ככלל, פסק דין שניתן מקים חזקה כי ניתן כדין ובית המשפט בדק את מסמכי המסירה והשתכנע כי בוצעו כדין. (ראה, רע"א 1645/03 עמידן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, לא פורסמה - ניתנה 25.5.03). יחד עם זאת, שעה שניתן לבחון את אישורי המסירה הנטל על התובע להראות כי ביצע מסירה כדין ומשעשה כן עובר לנתבע הנטל המשני להוכיח את הפגם שנפל בה.
בהעדר חקירות יש לקבוע כי התובעת עמדה בנטל הראשוני לפיה ביצעה מסירה כדין לבית הורי הנתבע בשדרות. שעה שהמען אליו נשלחו במשך תקופת ההתקשרות החשבוניות השוטפות הוא המען בו בוצעה מסירת האזהרה, וזה המען המעודכן במרשם האוכלוסין ביחס לנתבע, היתה זכאית התובעת להניח כי ניתן להמציא האזהרה שם.
מנגד, נוכח תצהירו של הנתבע והוריו, הרים הוא את הנטל להוכיח כי בפועל לא גר במען בו בוצעה המסירה. העובדה כי לא צירף לתצהירו מסמכים התומכים בטענתו אלא הסתפק בהצהרת הוריו, אין בה כדי לשלול קביעתי כי עמד בנטל הנדרש להוכיח כי לא בוצעה מסירה כדין.
לפיכך יש לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד. יתרה מכך, נוכח טיבם של הטעמים המיוחדים הנדרשים לצורך ארכה להגשת התנגדות וההלכה לפיה יש לאזן בין סיבת המחדל לסיכויי ההליך לגופו, בנבות העניין זכאי הנתבע לארכה, ככל שהיתה נדרשת ארכה כאמור. מסירה לאדם קשיש ולאם עם בעיות רפואיות מאפשרת לנתבע את הטענה כי בפועל דבר הדואר הגיע אליו באיחור, זאת בצירוף טענות ההגנה שיפורטו להלן, מאפשר מתן ארכה.
5. אשר להגנה לגופה, מצאתי כי לנתבע הגנה אפשרית ואף לא מבוטלת, אולם לא בגין כל טענותיו. לא מצאתי כי בנסיבות העניין זכאי הנתבע להתגונן בטענה כי חוייב בחיובי יתר בניגוד למוסכם. לא ניתן להתעלם בבקשה כאמור מהסכם ההתקשרות הרשמי שנחתם ומכוחו שילם הנתבע במשך 3 שנים תשלומים. אין די בהפניה למסמך בכתב יד שנערך טרם ההתקשרות המחייבת כדי להקים הגנה אפשרית כנגד החיובים בהסכם. הנתבע לא התמודד כלל עם הוראות ההסכם ולא הניח תשתית עובדתית מספקת לטענת ההטעייה. לפיכך לא מצאתי מקום לאפשר לנתבע להתגונן בטענה של חיובי יתר, לא ביחס לחיובים משנת 2007 ולא ביחס לחיובים בשנת 2011.
יחד עם זאת ניתנת לנתבע רשות להתגונן בטענה כי ביקש להתנתק עם סיום ההתקשרות ביולי 2010 ומחמת מחדלי התובעת נמנעה ממנו האפשרות לעשות כן. עולה לכאורה, אף ממסמכי התובעת כי כמעט ולא נעשה שימוש במכשירים ומיום 10.3.11, לאחר ביטול הוראת התשלום, צויין לא להזרים חיובים נוספים. למרות זאת הוצאו חשבוניות נוספות.