בפני בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות והתנגדות לביצוע תביעה על סכום קצוב.
1. המשיבה הגישה כנגד המבקשת תביעה על סכום קצוב במסגרתה נטען, כי הצדדים התקשרו ביום 23/04/12 לאספקת מרכזיה בתמורה לסך 18,000 ש"ח. מאחר שהמבקשת נותרה חייבת 8,000 ש"ח, הוגשה כנגדה תביעה בלשכת ההוצאה לפועל.
2. אליבא דב"כ המבקשת בתצהירו, האזהרה בתיק ההוצל"פ הומצאה ללא נספחי התביעה ובניגוד להוראות הדין. בעקבות פניית ב"כ למשרד ב"כ המשיבה, הועברו ביום 31/01/13 המסמכים. לטענתו יש לראות במועד זה כמועד המצאת התביעה לידי המבקשת ומכאן, שההתנגדות הוגשה במועד הקבוע בדין.
3. המשיבה התנגדה לבקשה להארכת המועד. לטענתה, ב"כ המבקשת פנה לקבלת המסמכים אך בחלוף 5 ימים ממועד המצאת האזהרה ולא באופן מיידי.
4. הצדדים חלוקים בשאלה האם יש לראות את האזהרה כאזהרה שהומצאה כדין ביום 27/01/13 או שמא ביום 31/01/13. ככל שמסמכי התביעה אכן הומצאו ביום 31/01/13, הרי שההתנגדות הוגשה במועד. אוסיף, כי אף אם אצא מנקודת הנחה שההתנגדות הוגשה באיחור של 4 ימים, יש מקום להאריך את המועד להגשת ההתנגדות.
5. בשאלת הארכת המועד נכתב רבות, כמו גם על זכותו של צד לבוא בשערי בית המשפט, זכות שהוכרה כזכות יסוד. לעניין האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים בכל הנוגע לבקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות נפסק, כי:
"
המשיבה לא זכתה בפסק דין לאחר התדיינות בבית המשפט. המדובר בהליך של ביצוע שטר שהינו בבחינת פסק דין על תנאי, כאשר התנגדות הינה
ההזדמנות הראשונה של החייב להציג את הגנתו כנגד ביצוע השטר, ולפיכך, בדומה לשיקולים בעת ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, יש לתת משקל רב יותר לזכות הגישה לערכאות של בעל הדין (ולבחון את סיכויי הגנתו) ופחות לאינטרס הזוכה בסופיות הדיון
" (הדגשה במקור)(ער (קריות) 23-07
אחים רחמני בע"מ ואח' נ' טמבור בע"מ. פורסם בנבו. ניתן ביום 13/04/09).
בנוסף, יש מקום ליתן עדיפות לדיון המהותי על פני הפרוצדורה:
"
בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות יסוד זו שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף בלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין ולהביא לאכיפת שלטון החוק.
יתרה מזאת, בית-המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. בהקשר הנדון משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמאליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית-המשפט להוסיף ולבחון אם קיימים אמצעים חלופיים העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על-ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד. בפרט, בדרך-כלל ראוי הוא כי בית-המשפט יחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על-ידיו, אך בה בעת יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בבית-המשפט
" (רע"א 1958/00ב
אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על ואח', פ"ד נה(5) 43, 47).
6. הדרישה בפסיקה ל"טעם מיוחד" הוגמשה מקום בו מדובר בהליך בפני הערכאה הדיונית להבדיל משלב הגשת ערעור. סבורני כי בנסיבות העניין, לנוכח הספק בדבר מועד המצאת התביעה (להבדיל מטופס האזהרה בלבד) לידי המבקשת, בשים לב לכך שלכל המאוחר הוגשה ההתנגדות 4 ימים לאחר המועד הקבוע בדין, אל לה לפרוצדורה לבוא על חשבון הדין המהותי ואין מקום לנעול את שערי בית המשפט בפני המבקשת.
7. באשר לטעמי ההתנגדות, אליבא דמבקשת, המרכזיה שהותקנה במשרדיה מעולם לא עבדה בצורה תקינה, כמפורט בסעיף 8 לתצהירו של מר ערן שוורץ, מנהל מערכות המידע במבקשת. פניותיה החוזרות ונשנות של המבקשת לקבלת שירות לא נענו, בניגוד להתחייבויות ומצגי המשיבה למתן שירות "VIP" למבקשת. תפקודה הלקוי של המרכזיה, הסב לחברה נזקים רבים, עד כדי שיתוק מוחלט של כניסת ויציאת השיחות לחברה והעדר יכולת שימוש במערכת. בשל האמור נאלצה המבקשת לנתק את המרכזיה ולהחזיר את הציוד הישן לשימוש. לנוכח האמור, לא נותרה בידי המבקשת ברירה, לטענתה, והיא הודיעה על ביטול העסקה ודרשה השבת הכספים ששילמה. מכאן, שהמבקשת אינה חבה דבר למשיבה. ההפך, על המשיבה להשיב למבקשת את הכספים ששולמו ולפצותה בגין נזקיה.
לגישת המשיבה, הטענות לתקלות טופלו וקיבלו מענה לשביעות רצון המבקשת. הודעה בדבר ביטול ההסכם נמסרה אך בחלוף 9 חודים ממועד ההתקנה, ו- 4 חודשים לאחר שכלל התקלות טופלו.
8. עיון בתצהיר מעלה, כי על פניו מגלה התצהיר טענות שככל שיוכחו, עשויות להקים הגנה מפני התביעה. כידוע, אין צורך בשלב זה להוכיח שלנתבעת סיכוי טוב בהגנתה. נטל ההוכחה המוטל על שכמו של נתבע מצומצם ביותר בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן, ואין הוא חייב להראות כיצד יוכיח את הגנתו, וכיצד יבסס את הגרסה העובדתית הנטענת בבקשתו:
"
ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין... הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו... מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה. ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה - אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעוררה כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע." [ע"א 518/87 פטלז'אן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ
"] (צוטט בהסכמה בע"א 10189/07
ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פורסם באתר נבו).
9. לאחר ששקלתי את הטעם שניתן למועד הגשת הבקשה, את תאריך הגשת ההתנגדות ואת סיכויי ההליך, הגעתי לכלל מסקנה כי בענייננו קיימים נימוקים המטים את הכף לטובת קבלת ההתנגדות, וכי דחיית הבקשה תקפח את זכויותיה של המבקשת באופן בלתי סביר.
10. משכך, יש להיעתר לבקשה להארכת מועד (ככל שנדרשת הארכת מועד כאמור) ואף לקבל את ההתנגדות.
11. לאור סכומה תידון התובענה בסדר דין מהיר ועל הצדדים לנהוג בהתאם להוראות תקנה 214ב1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "
התקנות").
התובעת תמציא לבית המשפט ולבעלי הדין את המסמכים שיש לצרף לכתב התביעה לפי תקנות 214ג ו- 214ח לתקנות, בתוך 30 יום ממועד המצאת החלטתי זו לידיה וכן תפרע את הפרשי האגרה אותם עליה לפרוע על פי דין.