החלטה בתיק ת"ק 34141-05-12

לפניי "בקשה לעיכוב הליכים", שניתן להניח כי היא מכוונת לעיכוב ביצוע פסק דין כספי.

1.         המשיב הגיש לבית המשפט לתביעות קטנות תביעה בסך של 10,000 ש"ח נגד המבקשת 1 בגין נזק שהסבה לטענתו לרכבו עת יצא מחנייה. המבקשת 2 היא מבטחתה, שביקשה להצטרף כנתבעת, ואשר אין חולק כי היא הנושאת בכל תשלום למשיב, לאחר שהמבקשת 1 שילמה כבר השתתפות עצמית בקשר עם תיקון רכבה שנפגע אף הוא.

2.         התאונה אירעה בחודש מרץ 2012. המבקשות לא ראו לפצות את המשיב ותביעתו הוגשה בחודש מאי 2012. דיון נקבע לחודש יולי 2012, המשיב התייצב לבדו לדיון, ניתן לו פסק דין בהיעדר הגנה, אך המבקשות עתרו לביטולו והוא בוטל. על כן התקיים דיון נוסף ביום 28.11.12, שלאחריו ניתן באותו יום פסק דין הקובע כי גירסתו העובדתית של המשיב עדיפה וכי המבקשת 1 היא האשמה (ולמצער - אשמה הוא הדומיננטי), בכך שפגעה ברכבה בדופן הקדמי של רכבו העומד וממתין של המשיב, תוך שכלל אינה מישירה מבט לעבר נתיב נסיעתה אלא מסתכלת לשמאלה. המבקשות חויבו בנשיאה במלוא נזק המשיב בסך 8,877 ש"ח בתוספת הוצאותיו בסכום של 1,000 ש"ח.

3.         היום, 30.12.12, הגישו המבקשות בקשת רשות ערעור. לטענתן, בתמצית, גרסת המבקשת היא הסבירה יותר, ובכל מקרה האשם מוטל לפתחו של המשיב שכן הוא שיצא מן החניה לנתיבה של המבקשת.

4.         אגב הגשת הבקשה עתרו המבקשות (המיוצגות עתה) ל"עיכוב הליכים". ככל הנראה הכוונה היא לעיכוב ביצוע פסק הדין הכספי. הנמקתן: הן פועלות להגיש בקשת רשות ערעור (בפועל - הוגשה), ועל מנת שלא לפגוע בזכותן למצות את הדין יש לעכב את הביצוע עד להכרעה בערעור.

5.         דין הבקשה להידחות, אף בלא להידרש לתגובת המשיב, ותוך חיוב המבקשות בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

6.         למותר לציין שזכותן של המבקשות למצות את הליכי הערעור, ומובן שפסקי דיני אינם חסינים מטעויות. לשם כך נועד הליך הערעור. ברם מיצוי זכויות לחוד והגשת בקשות סרק לחוד.

7.         לא ארחיב כמובן בשאלת סיכויי התובענה. עם זאת אזכיר שעל המבקשות לצלוח ראשית את המשוכה הגבוהה עד מאד של קבלת ה בקשה לרשות הערעור, ולאחריה - את המשוכה הבאה של הערעור עצמו. קשה לראות כיצד מקרה של גירסה נגד גירסה, שאחת מהן הועדפה על ידי בית המשפט ששמע את הראיות, הוא זה שיצלח את המשוכות האמורות. ערכאת הערעור הנכבדה היא שתכריע כמובן.

8.         הסוגייה המרכזית כאן היא של מאזן הנוחות. בעניין זה העובדה שהמדובר בפסק דין כספי היא מכרעת. על העותר לעיכוב לשכנע לא רק בסיכויי ערעור, אלא גם כי אי היעתרות לבקשת העיכוב תגרום למצב דברים בלתי הפיך שלא ניתן יהיה להשיבו לקדמותו אם יתקבל הערעור (ראו: ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4) 178, 181 (2002)). כאשר עסקינן בחיוב כספי, הרי שההנחה היא שהימנעות מעיכוב הביצוע לא תגרום כמובן למצב בלתי הפיך (ראו: בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבניין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג(2) 172 (1989)). זאת, אלא אם מובאות ראיות של ממש לכך שהחייב יתקשה להיפרע מן הזוכה במקרה של קבלת הערעור.

9.         המדובר בהלכות מושרשות היטב, שוודאי מוכרות למבקשות, אשר בשלב הנוכחי זכו לייצוג משפטי. המבקשות לא התיימרו אפילו לבאר מדוע חרף אותן הלכות ברורות ומפורשות, יש עילה כלשהי להגשת הבקשה. בבקשתן הלאקונית הן לא טענו שעלול להיות קושי להיפרע מן המשיב. טענתן היחידה והבלתי מנומקת היא שעל מנת שיותר להן למצות את הליכי הערעור יש לעכב את ביצוע פסק הדין. טענה זו נעדרת כל עיגון.

10.        נוכח כל האמור לעיל, מובן שיש לדחות את הבקשה מניה וביה, וכך אני מורה. מובן גם שאין מקום להטריח את המשיב להגיב ראשית לבקשה. עם זאת העובדה שהמשיב אינו נדרש להגיב אין משמעה שיש מקום לפטור את המבקשות (וליתר דיוק - המבקשת 2, היא חברת הביטוח) בלא צו להוצאות. המדובר בבקשת סרק. מטרתה נחזית כמשיכת זמן נוספת עד לתשלום למגיש תביעה בבית המשפט לתביעות קטנות אף לאחר שזכה בדינו, וייתכן שאגב כך - השגת הישגים כלשהם בערעור, בבחינת לחץ על המשיב-התובע. דומה כי המבקשת 2 הניחה שיהיה בבקשתה להשיג הישגים טקטיים כלשהם, ולחלופין תידחה היא על אתר בלא צורך בתגובה ובלא חיוב המבקשת 2 בהוצאות. ברם בהגשת בקשות מעין אלה כבסרט נע ובלא כל עיגון מינימלי בעובדות ובדין יש כדי לגלם דרך התנהלות בלתי ראויה של חברת הביטוח כלפי התובעים אותה, ובתוך כך יש בה כדי להשחית את זמנו של בית המשפט. בית המשפט גם רשאי - במקרים החריגים והמתאימים - לחייב בעל דין לשאת בהוצאות לטובת אוצר המדינה במקרה של בזבוז זמן שיפוטי (השוו: רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שהי שאול (לא פורסם, 24.4.2006); רע"א 615/11 סופר מדיק (מדיק לייט) נ' Anton Huber(לא פורסם, 27.3.2011); תקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). המקרה דנן מחייב את השתת העיצום האמור. המבקשות תחובנה אפוא יחד ולחוד בהוצאות לטובת אוצר המדינה, בסכום של 2,000 ש"ח.

ניתנה היום, י"ז טבת תשע"ג, 30 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.