החלטה בתיק ת"ק 17599-06-12

1. התובע הגיש תביעה על סך 2,820 ש"ח המהווה סכום "קנס" שנדרש לשלם מהנתבעת. סיפור המעשה הנו כדלקמן: התובע היה מנוי לכביש 6 תקופה ארוכה ועל כן לא נדרש לשלם החשבונות מידי חודש, אלא הנושא הוסדר בהוראת קבע. לימים בוטל המנוי, בשל אי סדרים כספיים אצל התובע, ועל כן צבר הוא חובות בגין השימוש בשירות והן בגין קנסות, אשר הטיל עליו בעל הזיכיון.

2. התובע שילם את דמי השימוש אך ביחס לקנס בסך 2,820 ש"ח  טוען "אין אני מתכוון לשלם אגורה אחת של קנסות". עיינתי בנספחים שצירף התובע ומתברר כי דמי השימוש אכן שולמו, אך לא כך לגבי חשבונית ע"ס 2,820 ש"ח המהווה את סכום "הקנס" אשר אינה נחזית להיות משולמת.

3. הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף בטענה לפיה בית משפט זה נעדר סמכות לדון בה, בשל ההסדר המיוחד שקבע המחוקק בסעיף 12ב לחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) , התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק) . בקשתי את תגובת התובע בתוך 14 יום והגם שקיבל ההחלטה לא הגיש תגובתו במועד שנקבע.

דיון

4. סעיף 12ב לחוק קובע כך:

12ב. (א)   מי שחולק על חיוב או מי שרואה את עצמו נפגע מהפעלת סמכויות בעל הזיכיון לפי סעיף 12, רשאי, בתוך 30 ימים ממועד קבלת ההודעה על החיוב או ממועד הפעלת הסמכויות, כאמור, לערור על כך בפני ועדת ערר; בערר לפי סעיף זה יהיה בעל הזיכיון המשיב; הודעה על הערר תימסר לרשות הממונה.

5. לדעתי סעיף זה מקנה לועדת הערר סמכות יחודית לדון בהשגה על חיוב או על הפעלת סמכות ומפקיע , אפוא, את סמכותם של בתי המשפט האזרחיים להזקק לנושא זה. חיזוק למסקנה זו רואה אני בהסדר שנקבע לעניין ערעור. החוק קובע זכות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת הערר לבית המשפט המחוזי. לא הגיוני בעיני, כי אדם שיגיש תביעתו לבית משפט אזרחי יוכל להגיש ערעור בזכות על פסק הדין, ואילו מי שיגיש תביעה זהה לועדת הערר ימצא עצמו במצב נחות ביחס לזכות ערעור. כמו כן, הפניה לועדת הערר מוגבלת ל-30 יום לאחר קבלת ההודעה על החיוב ולא נראה הגיוני להגביל את הערכאה המקבילה לתקופה כה קצרה של  אפשרות הגשת הערר, בעוד שבתי המשפט האזרחיים אינם מוגבלים, אלא על פי דיני ההתיישנות.  המסקנה המתבקשת היא, אפוא, שאין מדובר בסמכות מקבילה, אלא בסמכות יחודית.

6. יצויין כי היו שסברו שיש חשיבות למהות הסעד הנדרש לצורך קביעת סמכותו של בית המשפט לדון בנושא. כך, אם מדובר בתקיפה ישירה של הפעלת הסמכות המנהלית, הרי שהסמכות נתונה לועדת הערר ואילו אם נתבע סעד כספי, מדובר בתביעה אזרחית (ראה למשל ת"ק 1290/06 צוריאל חזי נ' דרך ארץ הייוויז (1997) בע"מ (פורסם בנבו 11.9.06) .

7. דעתי שונה. החלטה זו נסמכת אמנם על דבריו של כב' השופט רובינשטיין, בעניין אחר,  לפיהם: 

אין כאן תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית, אלא תובענה כספית שההחלטה המינהלית נבחנת אגבית לה. עניין זה מצוי בסמכותם של בתי המשפט ה"רגילים", בהתאם לגובה התביעה הכספית, ולענייננו - בית משפט השלום.

רע"א 3879/05 עריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (פורסם בנבו ; 12.7.05)

8. ואולם, יש להבחין לדעתי בין תביעת סעד כספי שכל כולו הוא החיוב עליו ניתן להשיג לפי סעיף 12ב' הנ"ל, לבין תביעה כספית אשר חיוב זה הנו טפל לה.  אדם המשלם  את החיוב ואץ רץ לבית המשפט האזרחי בתביעת השבה, למעשה עוקף את ההסדר שקבע המחוקק לבירור השגות אלו. זאת אין להתיר.

9. מנגד, אדם אשר שילם את החיוב, אך תובע נזקים עקיפים, שאינם בסמכותה של ועדת הערר, רשאי כמובן להגיש תביעתו לבית המשפט, לרבות בגין עצם החיוב. כמו כן נוטה אני לדעה כי אף מי שלא שילם את החיוב, אך תביעתו כוללת נזקים נוספים, אשר החיוב גופו הנו טפל לסעד העיקרי, יכול להגיש תביעתו בבית משפט אזרחי. נושא זה יבחן לפי מבחני העיקר והטפל, שכן ממילא לצורך בחינת זכאותו של התובע לנזקים העקיפים יש לבחון את חוקיות הדרישה לחיוב הבסיסי. מכאן, שתביעה זו יכולה להתברר בבית המשפט על כל ראשיה ובלבד שהחיוב הנו טפל לעיקר התביעה ואין מדובר בניסיון לעקוף את ההסדר הקבוע בסעיף 12ב' הנ"ל .  כך למשל אדם אשר בשל חיוב שגוי עוכב ורכבו נגרר יוכל לתבוע פיצוי ואגב כך תידון חוקיות דרישת החיוב, או העיכוב, כסעד טפל ועקיף.  מנגד, תביעה שכל כולה היא השבה של חיוב ששולם, אין מקומה בבית המשפט האזרחי, שהרי מדובר בעקיפה של ועדת הערר.

10. גזירה שווה ניתן ללמוד מהאמור בע"א (ת"א) 3801/06 שרית עובדיה נ' עריית הרצליה (פורסם במאגרים המשפטיים) לפיו לבית המשפט האזרחי סמכות לדון בהשגות על ארנונה, חרף הסמכות הנתונה למנהל הארנונה, אך סמכות זו תיוחד לתביעות המבוססות על  רשלנות הרשות, כאשר אין לראות בעצם גבייה בטעות משום רשלנות, אלא יש לדרוש שהטענה לרשלנות תהא אמיתית ולא מן השפה אל החוץ לצורך קניית סמכות בלבד.

מהכא להתם

11. התובע לא שילם את החיוב אשר נראה כי הפך חלוט. אין לתובע דרישה לפיצוי כלשהו  אלא מדובר בתביעה לבחינת חוקיות החיוב. נושא זה מסור, כאמור, לסמכותה היחודית של ועדת הערר וזאת אף לדעת אלו הסבורים כי קיימת סמכות לבתי המשפט האזרחיים בתביעת השבה. כמו כן, ניתן לומר כי התביעה היא למעשה לסעד הצהרתי (לפיו אין על התובע לשלם החיוב)  שספק אם מצוי בסמכות בית המשפט לתביעות קטנות ללא קשר לסעיף 12ב' הנ"ל וזאת בהבדל מבית משפט אזרחי רגיל.

12. סיכומו של דבר דין התביעה להידחות על הסף וכך אני מורה .

13. אין צו להוצאות.