השעה כעת היא 14:15, כאשר הדיון נקבע בנוכחות הסניגור המלומד ובהעדר הנאשם להיום בשעה 14:00.
לא למותר, לחזור על גלגוליו של תיק זה:
כתב האישום הוגש כבר ביום 17.6.09, ודיון ראשון אליו התייצב הנאשם, יחד עם הסניגור המלומד, נקבע ליום 3.3.10, כאשר ביום זה ביקש הסניגור דחיה לצורך לימוד התיק.
ביום 24.10.10, לא התייצבו הנאשם ובא כוחו, אף שמועד זה נקבע לאחר בקשת דחיה של הסניגור. במועד זה הוצא צו הבאה ראשון בתיק, כאשר נקבע כי הנאשם יוכל להשתחרר בהפקדת סך של 500 ש"ח.
ביום 21.11.10, שוב לא התייצבו הנאשם ובא כוחו וצו ההבאה חודש.
ביום 10.1.11, שוב לא התייצבו הנאשם ובא כוחו וצו ההבאה חודש.
ביום 6.4.11, התייצבו הנאשם ובא כוחו, כאשר האחרון טען ש"עקב טעות משרדית לא התייצבנו", והתנצל.
ביום 20.9.11, שוב לא התייצבו הנאשם ובא כוחו, אף שהדיון היה קבוע להוכחות, במועד שנקבע במעמד הנאשם ובא כוחו והפעם, נעתרתי לבקשת התביעה ונשמעו עדי התביעה. בסיום אותו דיון, הוריתי על העברת עותק הפרוטוקול ללשכת עורכי הדין והוריתי על מעצרו של הנאשם, כאשר גם הפעם נקבע כי יוכל להשתחרר בהפקדת סך של 3000 ש"ח.
ביום 30.10.11, התייצבו הנאשם ובא כוחו, כאשר האחרון טען שהגיש בקשת דחיה בעבר, אך הודה כי לא בדק מדוע לא ניתנה החלטה בתיק. כמו כן, התחייב לשלוח אסמכתאות לגבי בקשות דחיה שהגיש לטענתו בצירוף מסמכים רפואיים, אך ענין זה לא בוצע.
ב"כ הנאשם ביקש שהות להגיש בקשה לשמיעת העדים שוב, כדי לאפשר חקירתם הנגדית, כאשר אמר "ברור לי כי בקשה זו צריכה להיות מנומקת היטב לפרטיה כדי שבית המשפט יטריח את העדים בשנית". לבקשת ב"כ הנאשם, נקבע התיק לתזכורת כאשר קבעתי במפורש כך: "אם הסניגור יבקש לחקור בשנית עדים אשר נשמעו יגיש בקשה כתובה ומפורטת לענין זה, אשר תוגש עד שבוע ימים קודם למועד הדיון שנקבע, עם עותק לתביעה. בלא בקשה שכזו, לא תידון הבקשה במועד הדיון".
ביום 22.11.11, התייצבו הנאשם ובא כוחו, כאשר הסתבר שבקשה להשבת עדי התביעה לדוכן העדים לא הוגשה לבית המשפט ובא כוח הנאשם טען [מבלי להסמיק ומבלי למצמץ] כי "לא הבנתי שעלי להגיש את הבקשה כתובה ומפורטת לענין הנמקת זימון העדים".
על אף החומרה שבהתנהגות ההגנה, נעתרתי שוב ונתתי לסניגור המלומד הזדמנות נוספת לחקור את העדים, כאשר קבעתי במפורש כי עדי התביעה אשר העידו יוזמנו לישיבת הוכחות שנקבעה, אולם, אך ורק אם יפקיד הנאשם סך של 1000 ש"ח עבור כל עד עד ליום 1.1.12. בתום ההחלטה, שבתי והדגשתי את מצוקת היומן ואת מאמצי בית המשפט להביא התיק לסיום בזמן סביר.
ביום 25.1.12, התייצבו הנאשם ובא כוחו והפעם הסתבר, שהכסף לא הופקד. ב"כ הנאשם טען [שוב, מבלי להסמיק ומבלי למצמץ] כי "סברתי בטעות שהכסף הופקד". הפעם, אף שעדי התביעה התייצבו בשנית, לא נעתרתי לבקשת הסניגור ולא איפשרתי עדותם. אותו יום היה יום עמוס בבית המשפט, לרבות תיקי הוכחות שהיו קבועים, ולא ניתן היה לשמוע את העדים, שכן בית המשפט לא נערך לכך - החלטתי בדבר הפקדת הכסף עד 1.1.12 היתה ברורה לחלוטין [ועובדה שהפעם גם הסניגור המלומד לא טען שלא הבין אותה], וכאשר נמצא שהכסף לא הופקד, נקבעו ישיבות הוכחות אחרות למועד זה.
כיוון שכך, קבעתי כי תמה הבאת ראיות התביעה, אך נעתרתי לבקשתו של הסניגור המלומד, לדחיית מועד ההמשך, שכן לטענתו היה עליו להערך לפרשת ההגנה. אף טענה זו היתה מקוממת למדי, לנוכח החלטתי מיום 22.11.11, לפיה מועד זה [25.1.12] נקבע במפורש "גם לשמיעת עדי ההגנה ובמידת הצורך גם לסיכומים".
ביום 5.2.12, התייצב הסניגור המלומד לבדו, ולטענתו לא הצליח ליצור קשר עם הנאשם. מחמת הזהירות נמנעתי מהרשעת הנאשם שלא בנוכחותו, והוריתי בשלישית על הוצאת צו הבאה נגדו, כאשר איפשרתי שחרורו בהפקדת סך של 5000 ש"ח.
ביום 16.2.12, הגיש הסניגור המלומד בקשה בכתב לביטול צו ההבאה, בטענה שהנאשם היה חולה ולא יכול היה להתייצב לדיון. דחיתי בקשה זו, שכן לא צורפה לה תעודה של ממש אלא אישור רפואי בדבר שפעת וכאב ראש, אשר ודאי שאין בו כדי להסביר מדוע לא הודיע הנאשם לסניגור את סיבת אי התייצבותו בזמן אמת.
היום, 19.2.12, לא התייצבו הנאשם ובא כוחו, כאשר במהלך כתיבת החלטה זו הגיעה ל"סל המשימות" של בית המשפט בקשה לדחיית דיון בטענה שעל הסניגור לשמור על בנו הפעוט שהוחזר מהגן וכן הוא עצמו מצוי בחופשת מחלה.
אם הסניגור המלומד חולה, לא ברור מדוע הגיש רק עכשיו את הבקשה, אשר נשלחה ישירות ממחשבו האישי, לפי המתואר בה, לבית המשפט.
ודאי, שאין בכך כדי להסביר מדוע הנאשם עצמו לא התייצב לדיון.