ביום 15.6.11 הגישה המדינה "בקשה במעמד צד אחד למתן צו הפסקת עיסוק, צו ניקוי וצו הפסקת שימוש הגורם לזיהום אוויר" (להלן: "
הבקשה"), בהסתמך על חוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968, חוק שמירת נקיון, תשמ"ד - 1984, וחוק אוויר נקי, תשס"ח - 2008.
ביום 22.6.11 קבעתי דיון במעמד הצדדים ליום 3.7.11, אולם זמן קצר לפני מועד הדיון הוגשה בקשה מטעם המשיבים לדחות את מועד הדיון (ללא תגובת המדינה), ובשם המשיב 6 התייצבה אשתו. יצוין, כי באותו היום התייצבה עו"ד ממשרד הסנגור לדיון, אולם לא לשם ייצוג המשיבים, אלא רק כדי לוודא כי בקשת הדחיה תתקבל.
יצוין, כי במעמד הדיון הנ"ל ביקשה המדינה למחוק את משיבים 7 ו - 8 מן הבקשה, וכך הוריתי.
החלטתי איפוא, ביום 3.7.11, נוכח אי ההתייצבות דלעיל, להוציא תחת ידיי צו ארעי, המקבל שלוש מבין ארבעת עתירות המדינה (ראו עמ' 6 שו' 11 להחלטת יום 3.7.11).
בד בבד, ועל מנת שלא לקפח את זכויות המשיבים, חרף אי התייצבותם לדיון אליו זומנו, קבעתי דיון נוסף ליום 27.7.11, במעמד הצדדים.
ביום 27.7.11 טענו הצדדים, כאשר הופנתה תשומת ליבי לתגובה בכתב שהוגשה לבית המשפט, שוב - רק זמן קצרצר קודם לכן. החלטתי איפוא לדחות את מתן ההחלטה לאחר שמיעת הצדדים, קריאת התגובה, וקבלת תשובה מטעם המדינה.
היום, לאחר חזרה מהפגרה ולאחר ש"נוקה השולחן" ממבול הבקשות והעצורים שהביאה הפגרה לפתחי, הגיע עת החלטה.
אומר כבר בפתח הדברים, כי החלטתי לקבל את הבקשה ולהפוך את הצו הארעי לצו זמני, הכל מן הטעמים המפורטים להלן.
המדינה הניחה בבקשתה, תשתית עובדתית לכאורה, לפיה המשיבים ו/או חברותיהם, ו/או מי מהם, ו/או מי מטעמם, נהגים וכו' (להלן, מכאן ואילך: "המשיבים"), פוגעים לכאורה, שוב ושוב, באיכות הסביבה, על דרך הפרות לכאוריות של החוקים הנזכרים לעיל, ב"מתחם דדון", ומכאן - כתב האישום שהוגש נגדם. הבקשה הראתה, בראיות לכאוריות הכוללות גם הרשעות קודמות, כי המשיבים עושים בשטח נושא הבקשה כראות עינם וככל העולה על רוחם, תוך זיהום אוויר, הפעלת תחנת פסולת שלא כדין וללא רשיון, הבערת פסולת והשלכתה ברשות הרבים ועוד כהנה וכהנה.
הבקשה נתמכה בתעודת עובד ציבור, דוחות פעולה, וכאמור - הרשעות קודמות ביחס לחלק מן המשיבים.
אל מול התשתית הלכאורית הנ"ל, תשתית שבוודאי מספקת לעבור את המשוכה הנדרשת לשם קבלת צו זמני, הגישו המשיבים 1 עד 5 תגובה משותפת, וכך עשה גם המשיב 6.
עיון בתגובה מלמד כי בה דבר וחצי דבר.
ראשית ועיקר - אין בבקשה תשובה עניינית לטענות ולהאשמות נושא הבקשה. הבקשה כן מכילה טענות סף לרוב, מן הגורן ומן היקב, או טענות שמקומן בהמשך ההליך, הא - ותו לא. אתייחס לכל אחת מן הטענות חסרות היסוד של המשיבים, אחת לאחת.
תגובת המשיבים מצביעה בראשיתה על
היעדר סמכות
בחוק להגשת בקשה כפי שהגישה המדינה.
קראתי את תגובת המדינה ביחס לטיעון זה ואני מקבל את הפרשנות שמציעה המדינה בסעיפים 5-9 לתשובתה לתגובה. לא זה המקום לפתוח בדיון אקדמאי מעמיק ביחס לפרשנות ביטוי זה או אחר בחוקים הנ"ל, וכאמור - פרשנות המדינה, ככלל, מקובלת עליי. אוסיף עוד ואומר, כי פשיטא בעיניי, שמקום בו מבצעים לכאורה עבירות נגד איכות הסביבה, חרף הרשעות קודמות ואולי גם לעומת ובניגוד לצו הארעי שניתן כאן (כך נעשה, לשיטת המדינה לפחות, כעולה מהסיפא לתשובתה, אולם ללא דוח פיקוח או ראיה ממשית) - הרי שהכף נוטה בבירור לצורך להגן על "אמא אדמה" ועל הציבור הרחב (ואף השכנים הקרובים) הניזוקים מפעילות עבריינית לכאורה, המזהמת את האוויר ופוגעת בסביבה.
גישה זו, המצביעה על קבלת פרשנותה של המדינה ביחס לסמכותה להגיש בקשה למתן צו זמני, ולסמכות בית המשפט לתיתו, מתחייבת גם נוכח העובדה כי הליכים פליליים אורכים זמן רב, לפעמים שנים רבות, ולא יעלה על הדעת המשכה של פעילות עבריינית לכאורית, עד תום הבירור. קל וחומר שכך הם פני הדברים, שעה שראינו כי חלק מן המשיבים דכאן לא נרתעים מלהמשיך ולפעול גם לאחר הרשעה, וסלחנות המדינה (ואולי גם בתי המשפט) ביחס לעבירות המבוצעות "אך ורק" נגד כדור הארץ - ברורה, ידועה ומצערת.
ההסכם עם העיריה
. המשיבים טוענים לקיומו של הסכם עלום עם "העיריה" (כך במקור), ממנה עולה בקשה כלפי מי מהמשיבים כי ימשיך לעבוד במתחם. לא זו בלבד שהמשיבים צירפו לתגובתם רק עמוד אחד מן ההסכם האמור, אלא שנשכח מלפניהם לציין בתגובתם כי מדובר בהסכם משנת 2005 (!), ולא זו אף זאת - אלא שהמסמך הוגש לכאורה לעיון בית משפט עוד עובר להרשעת 2 ו - 4 על ידי בית המשפט במסגרת ת.פ. 4661/07, מבלי שהדבר הותיר כל רושם על בית המשפט.
זה המקום להתייחס גם לטענה בדבר
היעדר תצהיר
התומך בבקשת המדינה, כך לטרוניית המשיבים. כאמור, הבהרתי כי המדינה הניחה תשתית ראייתית מספקת המגובה בדוחות פעולה ובתעודת עובד ציבור, אולם דווקא מול כל אלה - המשיבים לא טרחו לצייר בפני בית המשפט תמונה עובדתית ממשית, ולו גם ראשיתם של קווים ראשוניים בתמונה האמורה לא ראיתי, לבד אולי מאיזכור לאקוני של ההסכם ההסטורי "עם העיריה" משנת 2005. יטלו איפוא המשיבים קורה מבין עיניהם (וגם: איה תצהירם שלהם?). למעלה מכך אני מאמץ גם את גישת בתי משפט השלום בתל אביב ובחיפה, כנזכר בסעיף 10 לתשובת המדינה לתגובה, שם נקבע כי אין צורך בתצהיר מטעם המדינה ודי בהבאת ראיות ודוחות סיור, כבמקרה דכאן.
הטעיה בנספחי הבקשה
. המשיבים טוענים בסעיפים 11- 14 לתגובתם לשלל הטעיות מקוממות מצד המדינה, לשיטתם. נכון הוא כי מן הראוי שהמדינה תקפיד ותדייק יותר בעובדות הנטענות בקשותיה (בוודאי שעה שהן אמורות להידון במעמד צד אחד, לפחות לשיטת המדינה), אולם מכאן ועד קבלת התיזה כאילו דווקא המדינה היא שנוהגת בחוסר תום לב - ארוכה הדרך.המדינה הסבירה בדיון הקודם את הטעות ביחס לצירוף גזר דין לא רלוונטי (סעיף 17 לתשובתה), והסתערותם של המשיבים, כמוצאי שלל רב, על טעות קולמוס ביחס למועד חתימת תעודת העובד ציבור התומכת בבקשה, מלמדת אך ורק על חולשת טיעוניהם, לכל היותר, ותו לא.