רקע
1. בפניי בקשה לחזרה מהודאה של נאשם 1 (להלן: " הנאשם").
2. נגד הנאשם, יחד עם שני נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום אשר מייחס לו במספר אישומים סדרה של עבירות, לרבות גניבת רכב בצוותא, קשירת קשר לביצוע פשע, חבלה במזיד לרכב, שהייה בלתי חוקית והחזקת כלי פריצה.
3. ביום 2.6.13, הנאשם הודה בעובדות כתב האישום, והורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. הדיון נקבע לטיעונים לעונש ליום 11.7.13. בפתח הדיון ביום 11.7.13 ביקש הנאשם לחזור בו מהודאתו. לטענת ב"כ הנאשם, הודה הנאשם באשמה תחת לחץ שותפיו למעשים, והמעשים עצמם בוצעו תחת איומים של שותפיו. הוא חשש לומר את הדברים בחקירתו במשטרה וכן בבית-המשפט, ורק במועד זה אזר אומץ לומר את הדברים. הוא ביצע את העבירות תחת איומים של שותפיו.
4. לדברי הנאשם עצמו, הוא נכנס לישראל כדי לחפש עבודה, ושהה בכפר קאסם. במהלך העבודה קפצו עליו אחרים, סחבו אותו למקום כלשהו ברכבם, איימו עליו באמצעות נשק, "רצו לתת לו כדור בראש". מדובר בשלושה שותפיו למעשים (נאשם 2, נאשם 3 ונאשם נוסף שהוגש נגדו כתב אישום נפרד). אחד מהם, כיוון אקדח לראשו של הנאשם בכפר קאסם. הדבר התרחש שלושה ימים לפני ביצוע העבירות. האחרים דרשו ממנו לבצע את העבירות, ואיימו עליו שאם לא יבצען, יהרגו אותו. לכן, ביצע יחד עמם את העבירות. הנאשמים זרקו עליו בלוק, הכו אותו ואיימו עליו. הנאשם חשש לומר את הדברים אף בבית-המשפט בשל איומי שותפיו.
5. המאשימה התנגדה לעתירת הנאשם לחזרה מהודאה. לטענת המאשימה, הנאשם נחקר מספר פעמים, ביצע עימותים, ומעולם לא טען שהוא חושש משותפיו. חלק מהאישומים בכתב האישום מיוחסים רק לו, ולא לאף אחד משותפיו. מדובר בגרסה כבושה חסרת כל בסיס. בעניינו של הנאשם התקיימו מספר דיונים בבית-המשפט והנאשם מעולם לא העלה את טענתו. יש לדחות את טענת הנאשם מכל וכל.
6. ב"כ הנאשם השיב כי מדובר בטענות שיש לברר. הנאשם אינו מבקש לחזור בו מהודאתו בעבירות השהייה בלתי חוקית שעליהן אין מחלוקת.
דיון והחלטה
7. סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:
"(א) הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו.
(ב) התיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו אחרי הכרעת הדין, יבטל בית המשפט את הכרעת הדין במידה שיסודה בהודיית הנאשם ויחדש את הדיון אם הדבר מתחייב מן הנסיבות".
8. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, סבורני כי על אף הקושי בטענת הנאשם, שהינה ללא ספק טענה כבושה, יש להיעתר לבקשה באופן חלקי, כמפורט להלן:
9. ראשית, הנאשם אינו עותר לחזור בו מהודאתו בכל הנוגע לעבירות הכניסה והשהייה בישראל שלא כחוק. ההרשעה בעבירות אלה נותרת על כנה.
10. שנית, הנאשם אינו חוזר בו מהודאתו ככל שהיא נוגעת למעשים עצמם, קרי: היסודות העובדתיים והנפשיים של העבירות. טענתו היחידה של הנאשם הינה, מבחינה משפטית, טענה של כורח, בהתאם לסעיף 34 יב' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 אשר קובע כדלקמן:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו, ושאנוס היה לעשותו עקב כך".
- בנסיבות אלה, שבהן הנאשם אינו חוזר בו מהודאתו בכך שביצע את העבירות, אלא טוען שביצע אותן תחת הגנת הכורח, הרי שהמאשימה אינה נדרשת להביא ראיות לעצם ביצוע העבירות, ולהוכחת היסודות העובדתיים והנפשיים של העבירות. כל שהמאשימה נדרשת במסגרת ניהול ההוכחות, הינו להפריך את טענת הכורח של הנאשם. סבורני שניהול ההליך, בהינתן המחלוקת הצרה האמורה לעיל, עשוי להיות מהיר וממוקד.
11. שלישית, אין המדובר במקרה של "תמרון" מצד הנאשם, שהרי לא השתנה דבר לרעת הנאשם מבחינה משפטית בין מועד הודאתו באשמה לבין מועד עתירתו לחזרה מהודאה, טרם נשמעו טיעונים לעונש וטרם נגזר דינו. בנסיבות אלה, סבורני כי כעניין שבמדיניות, מן הראוי שלא להכביד על נאשמים ברף הדרישה בדבר "נימוקים מיוחדים שיירשמו" בנוגע לחזרה מהודאה כאמור בסעיף 153 לעיל. הכלל הינו שבשלב שבין מתן הכרעת הדין לבין מתן גזר הדין, ככלל, אין מקום להכביד בבקשה לחזרה מהודאה (ראו ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' סמחאת, פ"ד מה(5) 798 (1991); ע"פ 6952/10 בשימוב נ' מדינת ישראל (3.11.11); ע"פ 6349/11 שניידר נ' מדינת ישראל (10.6.13) והשוו ע"פ 5864/10 פלוני נ' מדינת ישראל (7.2.11); ע"פ 2094/11 בן עמי נ' מדינת ישראל (2011); ע"פ 5734/10 קאשור נ' מדינת ישראל (25.1.12)).
12. לאור האמור לעיל, סבורני כי יש לאפשר לנאשם הזדמנות לנסות ולהוכיח את הגנת הכורח (ולו ברמה של העלאת ספק סביר), וזאת על אף שמדובר בטענה כבושה, שאין לה אחיזה בחומר הראיות.
13. בשולי הדברים יצוין, כי לא שוכנעתי שיש מקום להורות למשטרה לבצע חקירה בנושא, והדבר מסור לשיקול דעתה של המאשימה, אשר תשקול אם קיים צורך בגביית הודעות מתאימות בנושא.