הרקע העובדתי והשתלשלות הדיונים בעניינו של הנאשם:
הנאשם הודה והורשע בעבירה של שוד לפי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, ובעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, נכנס הנאשם לסניף בנק לאומי בקריית חיים ומסר לקופאית פתק בו כתב כי הוא מבצע שוד וביקש כסף. הקופאית מסרה לו סכום של 2,000 ש"ח והנאשם נמלט מהמקום. שוטר שהיה בסמוך לזירה הבחין בו וקרא לו לעצור ואולם הנאשם המשיך בהימלטות. מכאן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום ושבהן הודה. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים כנגדו.
ביום 29/7/13, בסמוך לאחר הגשת כתב האישום וקודם שהנאשם הודה והורשע, התקיים דיון בבקשת המעצר, במסגרתו אישר ב"כ הנאשם את קיומן של ראיות לכאוריות. בית המשפט (כב' השופטת בר זיו) הורה כי בנסיבות העניין יוגש תסקיר בעניינו של הנאשם, כאשר שירות המבחן יחווה דעה בנוגע לאפשרות שחרורו של הנאשם מעצר. הדיון נדחה בהתאם למועד שבו יוגש התסקיר.
ביום 7/8/13 התקיימה הקראה של כתב האישום. מיד בפתח הישיבה הראשונה במסגרת ההליך העיקרי הודה הנאשם המיוחס לו בכתב האישום. בית המשפט הרשיעו. בהמשך, ולבקשת הסניגור, הורה בית המשפט על הגשת תסקיר של שירות המבחן שיחווה דעה לעניין העונש הראוי במקרה זה.
במועד בו הורשע הנאשם הייתה בתיק המעצר בקשה של שירות המבחן לדחות את מועד הגשת תסקיר המעצר באופן שבו אמור היה תסקיר המעצר להיות מוגש בסמוך למועד שנקבע להגשת התסקיר לעניין העונש. בית המשפט הציע לסניגור לשקול אפשרות שהמשך הדיון בהליך המעצר יתקיים באותו המועד שנקבע לטיעון לעונש. לאחר מספר ימים הודיע הסניגור כי הוא מקבל את הצעת בית המשפט. בדיון ביום 11/9/13 הודיעו הצדדים כי מוסכם עליהם שבנסיבות העניין הדיון בהליך המעצר יאוחד עם הדיון בהליך העיקרי.
בשני ההליכים שאוחדו הוגשו תסקירים של שירות המבחן שהוכנו ע"י אותו קצין מבחן. שירות המבחן ציין בתסקיריו כי מדובר בצעיר ללא עבר פלילי שנקלע לחובות, ככל הנראה עקב התמכרות להימורים. בתסקיר במסגרת ההליך עיקרי המליץ שירות המבחן כי הטיעון לעונש ידחה בשלושה חודשים כדי לנסות לשלב את הנאשם בהליך של טיפול לגמילה מהימורים. במסגרת הליך המעצר המליץ שירות המבחן לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר בפיקוח משפחתו כדי לאפשר לו, בין היתר, להשתלב בהליך הטיפולי שהומלץ במסגרת התסקיר שהוגש לעניין הענישה. בתסקיר משלים שהוגש, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 11/9/13, הבהיר שירות המבחן כי אכן התסקירים שלובים זה בזה ואם יוחלט שלא לשחרר את הנאשם ממעצר אין לשירות המבחן המלצה עונשית. שירות המבחן הבהיר כי לגישתו מדובר בצעיר ללא דפוסים עברייניים, כאשר המשך המעצר עלול לגרום להתדרדרות וכן הבהיר כי ללא התערבות טיפולית מותאמת בתחום ההתמכרות, קיים סיכון להישנות עבירות. בשלב זה שירות המבחן אינו מביע עמדה בנוגש לסיכויי שיקום. לשם כך התבקשה דחיית הדיון בשלושה חודשים באופן שיאפשר לשירות המבחן לעקוב אחר שילוב הנאשם בהליך טיפולי ולחוות דעה לעניין זה.
טענות ב"כ הצדדים:
ב"כ המאשימה עותר להורות על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים, להשלים את הטיעון לעונש ולגזור את דינו. התובע הבהיר כי ממילא בדעת פרקליטות לעתור לעונש של מאסר משמעותי ומכאן גם שאין מקום לשחרר את הנאשם כעת ממעצר. עוד טוען הוא כי הנאשם לא החל בעבר כל הליך של טיפול ובנסיבות אלו, בהתאם להלכה הפסוקה [בש"פ 1981/11
מ"י נ' סויסה (21.3.2011) ואסמכתאות נוספות שפורטו שם] אין מקום להפנות את הנאשם להליך טיפול במסגרת הליכי המעצר. בנוסף טוען התובע כי אין זה ראוי שהליך המעצר יכבול את ידי בית המשפט לעניין גזירת הדין (הגם שהתובע הבהיר כי הוא מודע לכך ששני ההליכים מתנהלים בפני אותו המותב).
הסניגור עותר לאמץ את המלצות שירות המבחן בשני ההליכים, לאפשר את שחרור הנאשם לחלופת המעצר שנבחנה ע"י שירות המבחן, לשלבו בהליך טיפולי ולדחות את מועד הטיעון לעונש, כפי שביקש שירות המבחן.
דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את מכלול הנתונים שבפני, החלטתי לאמץ את המלצות שירות המבחן, להורות על שחרור הנאשם ממעצר לחלופה שנבחנה ע"י שירות המבחן ונבחנה גם על ידי, ולדחות את מועד הטיעון לעונש כדי לבחון את שילובו של הנאשם בהליך טיפולי.
ככל שהדבר נוגע להליך המעצר, סבור אני כי ניתן להורות על שחרור הנאשם לחלופת המעצר שנבחנה על ידי וע"י שירות המבחן. מדובר בצעיר ללא עבר פלילי. הגם שביצע עבירה חמורה, סבור אני כי אין מדובר באדם המסכן את שלום הציבור במידה שחלופת מעצר ראויה לא תוכל לאיין. גם האופן בו ביצע את העבירה אינו מעיד על מסוכנות של ממש. בנסיבות אלו סבור אני כי ניתן לאיין את המסוכנות במסגרת של חלופת המעצר שהוצעה. נזכיר עוד כי הנאשם עצור מיום 21/7/13 תקופת המעצר שחלפה עד לסיום הדיון בעניינו תהווה גם היא גורם מרתיע במובן זה שהנאשם, שאין לו עבר פלילי, ידע כי אם יפר תנאי שחרור שיקבעו יהיה בכך עילה להחזירו למעצר. יש להניח שידיעה זו תהווה גורם מרתיע נוסף, מעבר לסדרי הפיקוח שיקבעו [ראו: בש"פ 10535/08
מאור נ' מדינת ישראל ( 21.12.08); בש"פ 11163/08
מדינת ישראל נ' דוד סל ( 4.1.09)].
בנוסף, הנאשם ממתין לגזירת דינו ויודע שרק תסקיר חיובי יצור אפשרות שבית המשפט ישקול שלא לשולחו לתקופת מאסר ממושכת. כל אלו מחזקים את הסיכוי כי יקפיד בתנאי השחרור ומפחיתים את הסיכון הנשקף ממנו, ככל שקיים כזה.
מכאן אתייחס לטענת ב"כ המאשימה כי אין מקום להורות על שחרור הנאשם לחלופת מעצר לצרכי טיפול לגמילה מהימורים מאחר והנאשם לא החל בעבר בטיפול מסוג זה וכן מאחר ואין לכבול במסגרת הליך המעצר את הליך גזירת הדין.
הפסיקה המנחה בעניין זה קבעה, אכן, כי העיתוי הראוי להליך שיקומי, הוא בשלבי גזירת הדין במסגרת הענישה, ולא בשלבי המעצר. עם זאת יש לציין, כי הפסיקה המנחה בעניין זה, לרבות בש"פ 1981/11 שאוזכר לעיל, היא פסיקה אשר ניתנה קודם לתיקון 113 לחוק העונשין. סבור אני בעניין זה, כי תיקון 113, הגם שעוסק הוא בהבניית שיקול הדעת בענישה, יש בו גם כדי להשליך על הליכי מעצר. אבהיר להלן.
תכליתה של בקשה למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים היא הגנה על שלום הציבור והבטחת קיומו של ההליך השיפוטי (סעיף 21 (א)(1)(ב)+(ב) לחוק המעצרים). סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים קובע כי תנאי למעצר הוא שלא ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של שחרור בערובה בתנאים שפגיעתם בחירות הנאשם פחותה. מכאן גם שככל שניתן למלא אחר התנאים שבסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים כי אז אין מקום למעצר.
הכלל הוא, אם כן, שתכלית המעצר היא קיומו של ההליך השיפוטי ללא כל הפרעה ותוך שמירה על שלום הציבור. ואולם חלק מתכלית המעצר היא גם איזון בין הצורך להגן על הציבור ועל תקינות ההליך ובין השמירה על זכויותיו הדיוניות והמהותיות של הנאשם. כשם שתכלית המעצר היא מניעת שיבושו של המשפט, כך גם תכליתו להבטיח כי הנאשם יוכל למצות את הגנתו במלואה. מעצר שמסכל את אפשרותו של נאשם להתגונן, ובמיוחד במקרה בו ניתן לאיין מסוכנות ולהבטיח קיומו של הליך פלילי, חוטא למטרתו של ההליך ופוגע בזכות להליך הוגן.
סעיף 40ד(א) לחוק העונשין קובע, כי לעניין ענישה רשאי בית המשפט לחרוג ממתחם ענישה אם מצא כי יש סיכוי של ממש לשיקומו של נאשם. מכאן שחלק מהליך משפטי הוגן הוא גם יצירת אפשרות דיונית לנאשם לשכנע את בית המשפט כי בעניינו קיים אפיק שיקומי ודרך טיפולית שבצד ההגנה על שלום הציבור פותחת את הדלת לשיקומו. סעיף 1(ב) לפקודת המבחן מסמיך את בית המשפט להעמיד נאשם בפיקוח שירות המבחן בדרך של שילוב צו המבחן בשורה של עונשים, למעט עונש של מאסר לריצוי בפועל. מכאן, שכדי שניתן יהיה לשכנע את בית המשפט לגזור עונש שעניינו בהליך שיקומי בפיקוח של שירות המבחן יש ליצור מסלול דיוני בשלבים הקודמים לגזירת הדין שיאפשר לנאשם להציג בפני בית המשפט הדן בהליך העיקרי גם אפשרות של מסלול שיקומי, שיש בו סיכוי של ממש, בצד אמצעי ענישה
שאינם כוללים מאסר בפועל במתקן כליאה.