לפניי עתירה לגילוי ראיה חסויה, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות").
הבקשה
1. כנגד המבקש - הוא הנאשם מס' 2 בת.פ. 482/04 - וכנגד נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום מתוקן, המייחס להם עבירות שונות לפי חוק העתיקות, התשל"ח-1978 ועבירות לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977, שעיקרן זיוף או חיקוי עתיקות, פגיעה בעתיקות וסחר בהן שלא כדין ובמרמה.
2. במסגרת חומר החקירה נמצא, בין היתר, דו"ח מידע מספר 214 מיום 19.1.03 (להלן: "הדו"ח"), שצורף לבקשה, לגביו הוצאה תעודת חיסיון לטובת הציבור ע"י השר לביטחון פנים. בתעודה הוטל חיסיון, בין היתר, על
"כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות זהותו של האדם, אשר מסר לרשויות החקירה את המידע המתועד בדו"ח מידע מיום 19/1/03 בעל מספור אוטומטי 214 לרבות שמו של אותו אדם הרשום בדו"ח".
3. במסגרת הבקשה עותר המבקש להורות על הסרת החיסיון ועל חשיפת זהותו של מוסר המידע (להלן: "המקור"), מן הטעם שהיא חיונית להגנת הנאשם. בדו"ח רשומה תרשומת על שיחה טלפונית בין מר אמיר גנור, חוקר מטעם רשות העתיקות (היא הרשות החוקרת בענייני עתיקות), לבין המקור, בה מסר המקור ידיעות שונות בנוגע למבקש, אשר חלקן מתייחס לאישומים המיוחסים לו בכתב האישום המתוקן, וחלקן הוא מידע כללי אודותיו.
4. ביום 31.1.06 קיימתי דיון בעתירה במעמד הצדדים. בהמשך קיימתי דיון בדלתיים סגורות, במעמד ב"כ המשיבה ומר גנור בלבד, במסגרתו נחשפה לפניי זהות המקור, והוסברו לי הטעמים שביסוד התנגדות המשיבה להסרת החיסיון. פרוטוקול הדיון שהתקיים בדלתיים סגורות נערך בכתב יד והוא יופקד בכספת בית המשפט.
תמצית טענות הצדדים
5. לטענת ב"כ המבקש, עו"ד חגי סיטון, חשיפת זהותו של המקור המודיעיני הינה חיונית להגנת המבקש-הנאשם, וזאת משום שלטענתו, המידע שמסר המקור נגד המבקש המפורט בדו"ח הינו חסר שחר, והמקור מעליל על המבקש עלילות שווא, מפניהם הוא מבקש להתגונן, בין היתר באמצעות חקירה נגדית של המקור בבית המשפט. כמו כן, סבור ב"כ המבקש, כי המקור הינו אחד מעדי התביעה, ולפיכך, חשיפת זהותו של המקור וחקירתו הנגדית בבית המשפט תוכיח, כי מדובר בעלילת שווא, וכי עדותו של המקור היא עדות שקר. לפיכך, לשיטתו, באיזון בין הצורך בעשיית צדק לבין שיקולים של טובת הציבור שבגינן הוצאה תעודת החיסיון, גובר שיקול הצדק והחיוניות להגנת הנאשם, ובעניין זה הפנה ב"כ המבקש לפסיקה הרלבנטית.
6. ב"כ המשיבה, עו"ד דן בהט, מתנגד לבקשה ומבקש לדחותה, מן הטעם שחשיפת שמו של המקור לא יכולה לסייע להגנת המבקש, ולו במעט, וקל וחומר שהיא אינה חיונית להגנתו. לטענתו, המידע המפורט בדו"ח החסוי, אף שהוא מכיל מידע
לחובת הנאשם, לא היה מובא כלל לידיעת בית המשפט אלמלא היה ב"כ המבקש מגיש בקשה זו, אליה צירף את הדו"ח החסוי, שכן בשל הרצון לשמור על חיסיון זהות המקור המודיעיני, החליטה המשיבה להימנע מהגשתו כראייה במשפט. מכל מקום, כך נטען, ייתכן כי המידע המודיעיני אשר פורט בדו"ח כולל עדויות מפי השמועה, אשר ממילא אינן קבילות בבית המשפט או שמשקלן נמוך עד אפסי, וייתכן שהמידע אינו מורכב מעובדות הידועות למקור אלא אך ורק מהערכותיו ודעותיו של המקור על המבקש.
בנסיבות אלו, טוען ב"כ המשיבה, יש להעדיף את האינטרס הציבורי החשוב שעמד ביסוד הוצאת תעודת החיסיון, ואשר עניינו שיתוף פעולה של הציבור עם הרשות החוקרת - רשות העתיקות, ובעיקר שיתוף הפעולה של מקור זה עימה, על פני האינטרס של המבקש לקבל את מבוקשו.
המסגרת הנורמטיבית
7. החיסיון אותו מבקש העותר להסירו, הוא "חיסיון לטובת הציבור", לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, הקובע כך:
"אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה".
האפשרות למנוע מסירתה וקבלתה של ראיה, בשל שגילויה עלול לפגוע בעניין ציבורי חשוב, נתונה לשיקול דעתו של השר נותן התעודה. ואולם, שיקול הדעת הסופי בעניין זה, נתון לבית המשפט.
במסגרת שיקול הדעת המסור לבית המשפט בבואו לבחון אפשרות של הסרת החיסיון, על בית המשפט לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים: מחד גיסא, האינטרס העומד ביסוד ההליך הפלילי כולו, והוא גילוי האמת, על מנת שהאשמים - יורשעו והחפים מפשע - יזוכו. על מנת להגשים אינטרס זה, יש לחשוף בפני הנאשם העומד לדין את כל חומר החקירה בעניינו. מאידך גיסא, עומד אינטרס טובת הציבור, אשר במקרים מסוימים דורש אי חשיפתו של חומר חקירה, אשר חשיפתו עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב (ב"ש 838/84
ליבני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 729; ע"א 2629/98
השר לביטחון פנים נ' הרב שלום דב וולפא ואח', פ"ד נו(1) 786, 794-795).
8. בפסיקה נקבע, כי על בית המשפט לבחון את האפשרות של הסרת החיסיון בשני שלבים: בשלב הראשון, יש לבחון האם החיסיון שהוטל על הראיה אכן משרת "אינטרס ציבורי חשוב", שאם לא כן, על בית המשפט להורות על הסרתו כבר בשלב מקדמי זה, ועוד בטרם יעבור לביצוע איזון האינטרסים (ע"פ 889/96
מוחמד
מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433, 462). בשלב השני, אם השתכנע בית המשפט, כי ביסוד הטלת החיסיון עומד אינטרס ציבורי חשוב, עליו לבצע את האיזון בין האינטרסים המנוגדים שלעיל. "כלל האיזון" שנקבע בסעיף 45 הנ"ל הוא, כי בית המשפט יורה על הסרת החיסיון אם מצא, כי
"הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה". המונח "עשיית צדק" משמעותו ניהול הליך פלילי הוגן, שיש בו לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות דין לנאשם (ב"ש 838/84 הנ"ל בעמ' 738; ע"א 2629/98 הנ"ל בעמ' 793). לפיכך, מקום בו הראיה עליה חל החיסיון הינה
חיונית להגנת הנאשם, כי אז גובר שיקול הצדק על פני האינטרס הציבורי ובית המשפט יורה על הסרת החיסיון. כך, למשל, ראיה העשויה לעורר ספק באשמת הנאשם, בין ע"י ביסוס טענת ההגנה של הנאשם, ובין ע"י כירסום במשקל ראיות התביעה, תהווה ראיה החיונית להגנתו (ע"פ 889/96 הנ"ל בעמ' 444-445). לעומת זאת, מקום בו הראיה אינה כה חיונית, כגון שהיא עשויה להשפיע בצורה מסוימת על מהימנות הנאשם או העדים, או שהיא בעלת ערך שולי, כי אז יש לבחון את חשיבותה היחסית של הראיה, ולבצע איזון בין תרומתה להגנת הנאשם לבין הנזק לאינטרס הציבורי שעלול להיגרם כתוצאה מחשיפתה (י. קדמי,
על הראיות, הדין בראי הפסיקה, חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, בעמ' 881-885; ב"ש 838/84 הנ"ל; ע"פ 5114/97
סלימאני נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2) 908; ב"ש 1924/93
משה גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 766).
מן הכלל אל הפרט
9. כאמור, בשלב הראשון יש לבחון האם אכן מטרת החיסיון לשרת אינטרס ציבורי חשוב?
על פי תעודת החיסיון גילוי המידע עליו הוטל החיסיון עלול
"לסכן שלומם של בני אדם; לפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה ועם רשות העתיקות; לחשוף שיטות עבודה ודרכי פעולה של המשטרה ולפגוע ביעילות פעולותיה ובשיתוף הפעולה בין רשויות החקירה".
הפסיקה הכירה בקיומו של אינטרס ציבורי חשוב בהטלת חיסיון על זהותם של מודיעים משטרתיים, במטרה לאפשר ולעודד שיתוף פעולה של אזרחים עם הרשויות החוקרות ע"י צמצום החשש שמא ייפגעו, לא רק במקרים בהם חשיפת זהותו של המודיע מעלה חשש לחייו (ת.פ. (מחוזי י-ם) 417/97
מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-מח 2000(1) 65535; ב"ש (מחוזי חי') 5784/04
חסן מקורטן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005 (1) 3333; ב"ש 5186/05 ת.פ. (מחוזי י-ם) 3120/05
אליהו רון נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 6.1.06). אין לי אלא להסכים לדברים אלו.
לאחר ששמעתי את ב"כ המשיבה ואת החוקר של רשות העתיקות לגבי זהות המקור, פועלו ושיתוף הפעולה מצידו עם רשות העתיקות, נחה דעתי, כי חשיפתו עלולה לפגוע בשיתוף הפעולה שלו לעתיד, אשר מהווה "עניין ציבורי חשוב" דיו על מנת שלא לחשוף את זהותו.