החלטה בתיק ת"פ 445-04

1.         עניינה של החלטה זו בבקשת נאשם שזוכה לצוות על אוצר המדינה לשלם לו את הוצאות הגנתו וכן פיצוי על מעצרו.

            הבקשה מבוססת על סעיף 80 לחוק העונשין המאפשר לצוות על אוצר המדינה לשלם בקשר לכך "סכום שייראה לבית המשפט" כאשר "לא היה יסוד להאשמה" או כאשר התקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". 

2.         הנאשם דנן הועמד לדין ב-17.10.04 בעבירת הריגה ובעבירה של החזקת סכין שלא כדין, ובהכרעת דין מ-5.12.06 זוכה בשל כך שנקבע כי התקיים סייג לאחריות הפלילית שעניינו הגנה עצמית.

3.         בקשר להליך הנ"ל טוען הנאשם כי שילם לסניגורו סכום כולל של 103,525 ש"ח והוא מצרף מסמכים לביסוס הסכום הנטען. הוא טוען גם כי שהה במעצר במשך 68 יום (מ-4.10.04 עד 12.12.04), במעצר בית מלא במשך כתשעה חודשים (מ-12.12.04 עד 14.9.05) ובמעצר בית חלקי במשך כ-15 חודשים (מ-14.9.05 עד 5.12.06).

4.         הבקשה דנן הוגשה ב-8.11.12, כעבור כמעט 6 שנים מן הזיכוי.

5.         בבקשתו מתבסס הנאשם בעיקר על האפשרות לזכות למבוקשו מכח "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". הנסיבות שלטענתו מצדיקות את שהוא עותר לו הן אלה: טיב הזיכוי (שלטענתו היה זיכוי מוחלט ולא רק מחמת הספק); תקופת המעצר הממושכת; התנהגותו במהלך חקירתו (שיתוף פעולה מלא עם חוקריו); חוסר יכולת לתבוע את התוקף (שנהרג ע"י הנאשם באותו אירוע); התמשכות ההליכים עד שזוכה (שלטענתו לא נבעה מהתנהלותו שלו); פגיעה בשמו הטוב (עקב קיום ההליך וגם לאחר שזוכה); מצב נפשי קשה כתוצאה מכל הקשור בהליכים הנ"ל; מצב כלכלי קשה (בגין הוצאות הגנה מרובות ובשל חוסר יכולת להשתכר בתקופות המעצר ומעצר הבית המלא).

            הנאשם מעלה גם את החלופה הראשונה שבסעיף הנ"ל, דהיינו: "שלא היה יסוד להאשמה", אם כי לא כבסיס העיקרי למבוקש ואף בשפה רפה משהו (וראו לעניין זה גם סעיף 4 של תשובתו לתגובת המאשימה). בקשר לכך הוא טוען כי מחומר החקירה ניתן היה לדעת מראש כי מתקיים הסייג של הגנה עצמית ולהימנע מהגשת כתב אישום, וכי לכל הפחות היה על המאשימה לחזור בה מהאישום בשלבים מוקדמים של ההליכים.

6.         המאשימה טוענת כי יש לדחות את הבקשה לחלוטין. לטענתה יש לדחות הבקשה על הסף בשל השיהוי הרב שבהגשתה, ומכל מקום, גם לגופו של עניין אין מקום לקבלה. לטענתה יש לראות את הזיכוי במקרה זה כזיכוי מחמת הספק אשר בא לאחר הליכים שלא רק שהיה מקום לקיימם אלא שהייתה גם הצדקה לנהלם עד תומם. המאשימה מוסיפה וטוענת גם כי אין מקום לטרוניה בדבר התמשכות ההליכים, אשר נבעה בעיקר מהתנהלות הנאשם, וכי גם לא נתקיימו נסיבות אישיות קיצוניות שיש בהן להצדיק את המבוקש.

7.         בדיון שהתקיים ב-17.12.12 התברר כי אין נכונות להגיע להסכמה בקשר לבקשה שעל הפרק, יש להכריע בה.

8.         לאחר שקילת הטענות והתמונה בכללותה הגעתי למסקנה כי יש לצוות על אוצר המדינה לשלם לנאשם עבור הוצאות ההגנה ולפצותו עבור ימי המעצר סכום כולל בשיעור מחצית מן הסכום המרבי המצטבר לגבי עניינים אלה, העולה מתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 .

9.         הטעם העיקרי לתוצאה דלעיל נעוץ במתן משקל לטיב הזיכוי, שלדעתי היה זיכוי מוחלט. טעם זה מצדיק פסיקת פיצוי לנאשם, ואין בשיהוי שבהגשת הבקשה כדי להצדיק שלילתו. עם זאת, כאן המקום לציין גם כי אלמלא ההזיכוי המוחלט לא היו כל טענותיו האחרות של הנאשם מביאות לפסיקת סכום כלשהו לזכותו.

10.       ההלכה היא כי "שיקול הזיכוי ה'מוחלט' - ויותר ממנו: הטעמים לאותו זיכוי 'מוחלט' - יהוו שיקול חשוב, שיקול נכבד בין שיקולים, אך לא יהיה בהם כדי להכריע". כך נקבע ע"י הרכב מורחב של בית המשפט העליון בע"פ 4466/98 דבש נ' מ"י, פ"ד נו (3) 73, 112 (2002)). על פסיקה זו נאמר כי "היא ההלכה הנוהגת" (ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מ"י, פס"ד מ-4.1.10).

            בעניין שיבלי הנ"ל נפסק גם כי זיכוי מכח סייג של הגנה עצמית הוא זיכוי מוחלט. באותו מקרה דובר באדם שהותקף ע"י חבורה של שלושה רעולי פנים חמושים באלות, אשר הרג אחד מהם ופצע שניים אחרים כשירה לעברם באקדח שהחזיק ברשיון. על התנהלותו לא הייתה בקורת כלשהי של בית המשפט המזכה, ובית המשפט העליון מצא כי יש לפסוק לזכותו את הסכום המרבי שמאפשרות התקנות הנ"ל לפסוק עבור ימי מעצרו והוצאות הגנתו.

11.       גם במקרה דנן יש לראות את זיכויו של הנאשם כזיכוי מוחלט ללא בקורת של בית המשפט המזכה, אם כי במכלול הנסיבות יש מקום לפסיקת סכום חלקי בלבד.

12.       בפתיח להכרעת הדין המזכה אומר בית המשפט:

            "לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת טענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי עלה בידי הנאשם לבסס ספק סביר בדבר קיומה של טענת ההגנה שבפיו, ולכן יש לזכותו".

            בפיסקת ה"סיכום" שם נאמר:

            "הנה כי כן, המסקנה העולה מן המקובץ, כי עלה בידי הנאשם לבסס כדי חובתו, כי דקר את המנוח וגרם למותו בנסיבות המקימות סייג לפליליות המעשה של הגנה עצמית. לפיכך, אני מזכה את הנאשם".

בתווך, בסעיף 13 של הכרעת הדין, נאמר לגבי נסיבות האירוע כי