החלטה בתיק ת"פ 40212-08

לפניי בקשת הנאשם, ראובן מלעי, לפסילתי מלהמשיך ולדון בכתב האישום התלוי ועומד נגדו.

כתב האישום הוגש בחודש ספטמבר 2008. מועד ההוכחות הראשון נקבע ליום 22.10.09. כמה חודשים קודם לכן טען עו"ד חוגי בשם הנאשם שיש לו טענה מקדמית, טענה למשפט זוטא (ראו ישיבה מיום 13.7.09). עד 22.2.10 התנהל משפט הזוטא תוך שמיעת עדותם של החוקרים הרלוונטיים וכן שמיעת עדותו של הנאשם ועדים מטעמו. ביום 1.3.10 ניתנה החלטתי במשפט הזוטא הדוחה את טענות הנאשם ומקבלת את האמרות שנגבו מפיו כראיה במשפט.

מאז שניתנה ההחלטה במשפט הזוטא ועד עצם היום הזה לא עלה בידי להמשיך את שמיעת פרשת ראיות התביעה. תחילה העלה הנאשם טענה של חוסר כשרות נפשית. הדברים נבדקו בידי הפסיכיאטר המחוזי ובידי פסיכיאטרית מטעמו של הנאשם. אחרי שמיעת חוות דעת מפי הפסיכיאטרים החלטתי ביום 15.8.10 שמן הראוי לקיים הפסקה בהליך השיפוטי למשך 4 חודשים. בפרק זמן זה ראוי שהנאשם יקבל טיפול רפואי מסוים בתחום הנפשי.

בחלוף פרק זמן ארוך למדי הוריתי לבחון את מצבו של הנאשם ולפי שקיבלתי חוות דעת  מטעם הפסיכיאטר המחוזי  האומרת שניתן לחדש את ההליך הוריתי על חידושו. בשלב ההוא טען הסנגור שהמצב הנפשי של הנאשם עדיין אינו מאפשר את שילובו במשפט וכי הוא מנותק לחלוטין מכל המתרחש סביבו ואינו יכול לקיים שיתוף פעולה עם הסנגור. בין 7.4.11 לבין ספטמבר 2011 קיימתי בירור ודיון בטענה המחודשת לחוסר כשרות.

ביום 26.9.11 ניתנה החלטתי המעדיפה ללא היסוס את חוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי האומרת שהנאשם כשר לעמוד לדין. דחיתי באורח נחרץ את מסקנותיה של הפסיכיאטרית מטעם הנאשם. ציינתי שלבד מחוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי אני נסמך על העובדה שהנאשם העיד לפני עדות ארוכה בפרק הזמן הראשון של ניהול המשפט והייתה לו נוכחות  מלאה, מעורבת ועניינית בזמן עדויות התביעה. עדותו שלו הייתה קוהרנטית וברורה וכן היה לי רושם ברור שגם לעת הזאת בזמן החקירות של הפסיכיאטרים בבית המשפט הייתה לנאשם נוכחות מעורבת ומתעניינת בנעשה בבית המשפט. על כן, פסקתי שהנאשם לא הצליח לעורר ולו ספק בדבר כשירותו לעמוד לדין ויש להמשיך ולהשלים את מהלך המשפט.

מאותו שלב ועד הנה נקטה ההגנה צעדים שונים ומשונים, כדי למנוע את המשך ניהול המשפט. בין היתר, בראשית ינואר 2012 , הגיש הסנגור "הודעה" שתוכנה הצגת "טענות מקדמיות" בדבר "פגם ופסול בכתב האישום", "סיכון כפול" ו"עובדות כתב האישום אינן מהוות עבירה".

עצם הצגת הטענות הללו שנים לאחר תחילת המשפט מגלמת בחובה מוזרות וחשש כבד לכך שהטעמים שמאחורי "ההודעה" אינם ענייניים. אכן טענות מקדמיות מסוימות ניתן להציג גם בשלבים מאוחרים של המשפט. אולם הדעת נותנת שהצגה מאוחרת כזו תהא נסמכת על שינוי נסיבות או גילוי עובדות שלא היו ידועות טרם פתיחת המשפט. שהרי אם לא חלו שינויי נסיבות ולא התגלו עובדות חדשות  מה טעם ראה הנאשם ומה טעם ראה סנגורו להימנע מהצגת הטענה המקדמית שבסיסיה היו עמו מלכתחילה בפתח המשפט. מהו הטעם לשליפת הטענה כעת - מעשה קוסם השולף שפן מכובעו - לאחר שפרשת הראיות עשתה כברת דרך ארוכה למדי?

לא הנחתי ביד הנאשם להציג טענות שלא ניתן להעלות בשלב מאוחר של המשפט. לעניין הטענות שכן ניתן להעלות בשלב מאוחר ביקשתי את תגובת התביעה. תגובת התביעה לא נמסרה (לימים התברר שהתובע לא היה בעת ההיא במשרדו ולא נמצא מי שיטפל במקומו בהגשת תגובה לבית המשפט). משהתקבלה פניית הסנגור לקבלת טענותיו המקדמיות בהעדר תגובה של התביעה, החלטתי לעיין בטענות ולהחליט בהן גם בהעדר תגובה של התביעה..

בדיקת הטענות לגופן הוליכה אותי למסקנה שאין בהן ממש. חלק מן הטענות דחיתי תוך ציון שההנמקה תיכלל בהכרעת הדין וחלק דחיתי על בסיס הנמקה מסוימת. בהחלטתי גם הערתי שהטענות המקדמיות הן חלק ממאמץ בלתי פוסק למנוע או לעכב את המשך ההליך.

בעקבות ההחלטות הללו הגיש הסנגור את בקשת הפסילה דנן.  הבקשה מנומקת בכך שיש לשים "סוף לפגיעה נמשכת המתבצעת על ידי בימ"ש נכבד זה בזכויותיו של הנאשם". שהרי יש טענות מקדמיות שאפשר להעלות אותן בשלבים מאוחרים של המשפט והימנעות בית המשפט מבדיקת הטענות הללו לגופן פוגעת בזכויות של הנאשם וביכולתו להתגונן. הערות בית המשפט ביחס לדרך שבה מתנהלת ההגנה מעידות על עוינות כלפי הנאשם. זה  ומשפחתו אבדו כל אמון באובייקטיביות של בית המשפט. הימנעות בית המשפט מדרישה לקבל את תגובת התביעה לטענות המקדמיות והחלטה בהן בלי לקבל את אותה תגובה מעידות על כך שבימ"ש גיבש דעה מוקדמת על תוצאות המשפט. על כן ראוי שהשופט ימשוך ידיו ממשפט זה.

בקשה זו היא בעיניי  בקשת סרק שאין לה ידיים ואין לה רגליים. אינני סבור ששגיתי בהחלטותיי ב"טענות המקדמיות". אולם גם אם יצאה שגגה כלשהי מתחת ידי אין הדבר מקים "עילת פסלות". אפילו היו כל החלטותיי עד הנה "נגד הנאשם" (ואין הדבר כן), אין בכך כדי להקים טענה לפסילה בשל תחושה סובייקטיבית של הנאשם בדבר "עוינות" מצד השופט.

אינני מבין מדוע החלטה הדוחה "טענה מקדמית" חותרת מתחת לפני זכויותיו של הנאשם או יכולתו להתגונן. מה ההבדל בין זה לבין, למשל, דחיית טענת הנאשם כנגד קבילות אמרותיו? אלה וזו הן "החלטות ביניים" במשפט פלילי שאין עליהן ערעור אלא במסגרת ערעור על פסק הדין. כך מורה חוק סדר הדין הפלילי והילוך בהתאם להוראות החוק אינו יכול להוות פגיעה ביכולת הנאשם להתגונן.

לא למותר לציין שאין זו פעם ראשונה במשפט זה שהסנגור מבקש שאפסול את עצמי מהמשך הדיון. הוא העלה בקשה כזו גם בישיבה מיום 13.11.11 על רקע דחיית הטענה שהנאשם אינו כשר לעמוד לדין ועל רקע אי הנכונות להוסיף ולקיים בעניין זה חקירות ודרישות שאין להן שיעור ואין להן מידה ואין להן סוף. בהחלטה שדחתה את בקשת הפסילה הזכרתי, בין היתר  מצב שבו הסנגור הציג לכב' השופט נויטל מידע חסר במגמה לסכל את החלטתי לקיים ישיבת תזכורת קצרה לשם קביעת מועדי המשך המשפט ביום שבו על הסנגור להופיע לפני הרכב בראשות כב' השופט נויטל (ראו החלטה מיום 13.11.11).  כעת טוען הסנגור שגם ייחוס דברים זה הוא חלק מן ה"מגמתיות" שלי. מה אעשה שיש לי והיה לי יסוד איתן להניח עליו את הערתי הנ"ל.

סנגור הנוטל על עצמו הגנת נאשם חייב חובת אמון לשולחו. הוא מחויב לעשות את כל מה שלאיל ידו בגדרו של הדין על מנת לייצג את אינטרס הנאשם בדרך ראויה. עם זה הסנגור חב גם בחובת אמון מסוימת כלפי בית המשפט.  הוא מחויב לפי החוק להתנהל כך שלא ייעשה שימוש לרעה בהליכי בית משפט.חוק לשכת עורכי הדין משקף את חובתו הכפולה של עורך הדין: "במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט" (סעיף 54 לחוק). הגשת בקשות סרק חוזרות ונשנות, היעדרויות מן הדיונים של הנאשם ושל סנגורו בלי לבסס נימוק מצדיק לכך, הצגת אינפורמציה לא מדויקת לשופט אחר ועוד כיו"ב אינן עולות בקנה אחד עם חובתו של הסנגור כלפי בית המשפט. ספק בעיני אם הן מתיישבות עם אינטרס תכליתי וראוי של הנאשם.

מאחר שאינני סבור שהחלטותיי חותרות תחת זכויות הנאשם או תחת יכולתו להתגונן  ומאחר שאינני סבור שגיליתי "דעה מוקדמת" לעניין תוצאות המשפט או "עוינות" כלפי מאן דהוא, אין לי אלא לדחות את בקשת הפסילה.

גם אם יארך המסע עוד ועוד. המשפט דנן יתנהל עד שהדין יוכרע.

ניתנה היום,  טו בשבט תשע"ב, 08 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.