החלטה בתיק ת"פ 364-00

בפני בקשה לחישוב פסילה, במסגרתה עותר המבקש להורות על כך שתקופת פסילת רישיונו תמה.

רקע עובדתי

ביום 20.5.2001 נגזר על המבקש, במסגרת ההליך שבכותרת, עונש פסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים, שמניינם החל מיום שחרורו ממאסר.

ביום 15.6.2001, פקע תוקפו של רישיון הנהיגה של המבקש, והוא לא חודש.

ביום 31.10.2002 המבקש שוחרר ממאסר בתיק הנדון. המבקש לא הפקיד את רישיונו, ולחלופין לא הפקיד תצהיר על אובדן רישיון.

ביום 9.11.2004 נעצר המבקש בתיק אחר, ולאחר שנשפט והורשע, נגזרו עליו 38 חודשי מאסר בפועל, ו-24 חודשי פסילה. המבקש שוחרר ממאסר זה ביום 30.1.2007. ביום 26.4.2009 הוא הפקיד תצהיר בו הצהיר על אובדן רישיון נהיגה, זאת כתחליף להגשת הרישיון עצמו.

המשיב טען כי רישיונו אבד כבר בשנת 2001, ואין חולק על כך, זאת גם על פי נתוני  משרד הרישוי, כי רישיונו של המשיב לא חודש מיום שפקע תוקפו.

טענות הצדדים

המבקש ביקש לחשב את תקופת הפסילה החל מיום פקיעת תוקפו של הרישיון או מיום שחרורו ממאסר בתיק זה, ובכך לקבוע כי תקופת הפסילה בתיק דנן הסתיימה.

לחלופין ביקש המבקש לחשב את מניין תקופת הפסילה מיום מאסרו במסגרת התיק האחר, זאת לנוכח העובדה כי בתקופה זו ניתן להוכיח בוודאות כי המבקש לא נהג ברכב, משום שהיה מאחורי סורג ובריח. לחילופי חילופין, טען המבקש כי יש לחשב את מניין ימי הפסילה מיום שהפקיד את התצהיר במסגרת התיק האחר, קרי ביום 26.4.2009.

המבקש הוסיף כי ביום שהפקיד את תצהירו, לא נאמר לו ע"י הפקיד כי קיימת בעניינו הוראת פסילה נוספת. בנוסף בחישוב תקופת הפסילה המצטברת מיום 26.4.2009, קרי מהיום בו הופקד התצהיר, אז התוצאה היא  שהמבקש סיים לרצות את שתי הפסילות.

מנגד, המשיבה טוענת כי המבקש לא פעל בהתאם לדרישת החוק ולא הפקיד את רישיון או תצהיר בגין אובדן רישיון, זאת כאשר לפי החוק מניין ימי הפסילה חל מיום הפקדת הרישיון או התצהיר. בנוסף בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בנושא, חובה להפקיד את הרישיון בכל תיק בנפרד, אף אם רישיון הנהיגה מופקד במסגרת תיק אחר, כך שההפקדה בתיק אחד אינה יכולה להיחשב כהפקדה גם בתיק נוסף.

לעניין חישוב תקופת המאסר, טענה המשיבה כי אף בקשה זו היא בניגוד לחקיקה, בה נקבע במפורש כי מניין ימי המאסר אינו נלקח בחשבון בחישוב מניין ימי הפסילה.

דיון והכרעה

לאחר שעניינתי בנימוקי הבקשה, בתגובת המדינה, בהוראות החקיקה ופסיקה הרלוונטית, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להתקבל, ולא מהטעמים שעלו בטיעוני המבקש.

תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961, שבוטלה בשנת 2003 במסגרת תיקון מס' 4, נתנה מענה לעניינו של המבקש. התקנה קבעה, במועדים הרלוונטיים לעניינו  המבקש,  כדלקמן:

"557(ד). לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורישיונו של בעל רישיון נהיגה שנפסל פקע ולא חודש, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרישיון."

גזר דינו של המבקש בתיק דנן ניתן בשנת 2001, והתקנה בוטלה רק בשנת 2003. מכאן  שהתקנה חלה על ענינו של המבקש במועד בו נגזר דינו.

בנוסף, בפסיקה נקבע כי התקנה חלה על מי שרישיונו היה בתוקף ביום מתן גזר הדין [ראו לעניין זה רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל פסקה 5 לפסק הדין (פורסם בנבו, 6.10.2005); ראו גם רע"פ 9237/99 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 481, 485 (2000)].