מונחת בפני בקשתו של הנאשם לבטל את כתב האישום שהוגש נגדו בגין פגמים שנפלו בהגשתו וכן מטעמי סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן:"החסד"פ").
כנגד המבקש הוגש כתב אישום בגין עבירה של
שימוש במרמה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א- 1961 (להלן:"פקודת מס הכנסה") וכן 3 עבירות של
אי הגשת דוחות במועד, לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה.
בכתב האישום נטען כי בשנים 2007-2008 ביצע המבקש עבודות עבור לקוחות שונים בהיקף של 7,241,928 ש"ח ולא דיווח על כך למס הכנסה. כנגד התקבולים מסר המבקש ללקוחותיו חשבוניות של חברות שאינן בבעלותו או בשליטתו. בנוסף בין השנים 2005-2007 בהן הסתכמו הכנסותיו בסכום של 4,324,506 ש"ח, לא הגיש המבקש דוחות שנתיים למס הכנסה.
בפתח ישיבת ההקראה, ביקש הסנגור להעלות טענות מקדמיות.
טענות הצדדים:
ב"כ המבקש העלה טענת "
כבר הורשעתי" לפי סעיף 149(5) לחסד"פ וטען כי קיימת הרשעה קודמת בשל המעשה נשוא כתב האישום, על כן יש מקום להורות על ביטולו.
לטענתו, במסגרת ת"פ 4061.03.09 (להלן:"כתב האישום הראשון") אשר הוגש על ידי אגף המכס והמע"מ כנגד המבקש, יוחסו למבקש, בין היתר, הוצאת 20 חשבוניות על שם חברת בני סאמר בע"מ, 19 חשבוניות על שם חברת חי צדוק בע"מ ו-2 חשבוניות על שם חברת רמ.רא.מ בע"מ ונטען כי בין המבקש לחברות הנ"ל לא היה כל קשר והחשבוניות הוצאו ללא הרשאה, במטרה להשתמט מתשלום מס, תוך שימוש במרמה או תחבולה. המבקש הורשע על פי הודאתו בתאריך 14.06.09 ובמסגרת גזר הדין הוטל עליו מאסר לתקופה של 24 חודשים, קנס בסך 250,000 ש"ח ומאסר על תנאי.
בתאריך 15.07.10, הוגש על ידי פרקליטות מחוז צפון כתב האישום דנן (להלן:"כתב האישום השני"), במסגרתו נטען כי המבקש מסר ללקוחותיו חשבוניות של חברות שאינן בבעלותו ואינן בשליטתו, כאשר החשבוניות המנויות בנספח שצורף לכתב האישום השני, כלולות בנספח שצורף לכתב האישום הראשון. לאור האמור לעיל, טען ב"כ המבקש כי קיימת זהות מוחלטת בין המעשה המופיע בכתב האישום הראשון לבין זה המופיע באישום השני, כאשר מדובר במעשה אחד המקים שתי עבירות, הן לפי חוק מס ערך מוסף והן לפי פקודת מס הכנסה ואם עסקינן במעשה אחד, משקיימת הרשעה קודמת, מנועה לדבריו הפרקליטות מלהגיש כתב אישום נוסף בגין אותו מעשה ודינו של כתב האישום להתבטל.
כמו כן טען ב"כ המבקש טענת "
הגנה מן הצדק", לפיה הגשת כתב האישום וניהול ההליך הפלילי נגדו, עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית, מנימוקים של "
כבר נענשתי" וכן
שיהוי
בהגשתו של כתב האישום, כאשר כבר ריצה עונש מאסר בגין אותו מעשה ואף נמנעה ממנו האפשרות לצרף את התיקים, כמו כן טען כי
הופרה זכותו לשימוע לפי סעיף 60א לחסד"פ.
בנוסף טען ב"כ המבקש טענת "אין להשיב לאשמה", שכן לדבריו, העובדות המתוארות בסעיף 3 לכתב האישום אינן מהוות עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, ולכל היותר מהוות עבירה לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה.
ב"כ המשיבה טענה כי בשני כתבי האישום המדובר בעבירות שונות, לפי חוקים שונים ועל כן אין מקום לטענת "
כבר הורשעתי". אשר לטענת ה"
הגנה מן הצדק" טענה כי העובדה שלמבקש נגרמו אי צדק ואי נוחות וכן חלוף הזמן, הם שיקולים אשר ראוי לשקול במסגרת קביעת עונשו של המבקש, אולם אין בהם כדי להוות נימוק לביטול כתב האישום. עוד טענה כי העבירות בוצעו בין השנים 2005-2008, כאשר החקירה הסתיימה רק בשנת 2009 וחלק מההודעות בתיק נגבו בחודש אוקטובר 2009, לאחר מתן גזר הדין הראשון, על כן אין בהגשת כתב האישום השני, בשנת 2010, משום שיהוי ואין המדובר בהתנהגות שערורייתית של המשיבה. לעניין זכות השימוע טענה כי המבקש הוזמן באמצעות משלוח דואר רשום, אולם המעטפה חזרה ועליה צוין כי דבר הדואר "לא נדרש", על כן אין למבקש אלא להלין על עצמו והמשיבה מלאה חובתה לזמנו לשימוע. כמו כן בקשה לדחות טענתו של המבקש בדבר אין להשיב לאשמה שכן המבקש הואשם בנוגע לעובדות המתוארות בסעיף 3 לכתב האישום, בגין עבירה לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה, כפי שניתן ללמוד מפרק הוראות החיקוק ומהסיפא של סעיף העובדות.
דיון ומסקנות:
ב"כ המבקש טען כי המבקש הורשע בכתב האישום הראשון בגין אותו מעשה המיוחס לו כעת בכתב האישום דנן, היינו שקיים מעשה בית דין לפי סעיף 149(5) לחסד"פ.
סעיף 5 לחסד"פ קובע כי:
"
אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו ; אולם אם גרם המעשה למותו של אדם, דנים אותו על כך אף אם הורשע קודם לכן בשל עבירה אחרת שבאותו מעשה ; "הרשעה", לענין סעיף זה - לרבות העמדה למבחן ללא הרשעה תחילה".
בטענת "
כבר הורשעתי" אין די בקיומו של פסק דין מזכה או מרשיע, אלא מוטלת על המבקש החובה להוכיח כי אכן המעשים בגינם הוגש כתב האישום השני זהים למעשים בהם ניתן פסק דין. זהות המעשים נמדדת בזהותם של רכיבי העבירה העובדתיים, למעט היסוד הנפשי (ראה לעניין זה ע"פ 450/77
ברוך בעל-טכסא נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 152 , 156-157 (1978)).
במקרה דנן, במסגרת ת"פ 4061.03.09,
שהוגש על ידי אגף המכס והמע"מ, הורשע המבקש בביצוע עבירות של
הוצאת חשבוניות מס מבלי שהיה זכאי לעשות כן, לפי סעיף 117(א)(5) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו- 1975 (להלן: "חוק מע"מ") וכן בעבירה של
שימוש במרמה או תחבולה לפי סעיף 117 (ב)(8) לחוק המע"מ, כאשר מסעיף העובדות עולה כי בין המבקש לחברות שעל שמן הוצאו החשבוניות לא היה כל קשר ולא ניתנה לו הרשאה להוציא את החשבוניות, כאשר במעשיו הוציא למעשה המבקש חשבוניות מבלי שהיה זכאי לעשות כן,
כאשר כל האמור לעיל נעשה במטרה להשתמט מתשלום
המע"מ, תוך שימוש במרמה או בתחבולה.
בכתב האישום שהוגש כעת, על ידי פרקליטות מחוז צפון, מיוחסת למבקש עבירה של
שימוש במרמה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה, כאשר מעובדות כתב האישום עולה כי המבקש ביצע עבודות עבור לקוחות שונים ולא דיווח על כך למס הכנסה, כנגד התקבולים מסר המבקש ללקוחותיו את אותן חשבוניות שאינן בבעלותו ואינן בשליטתו,
כאשר במעשיו השתמש הנאשם במרמה במטרה להתחמק מתשלום
מס הכנסה.
הצדדים אינם חולקים על העובדה כי אכן כתב האישום השני מתייחס להוצאת אותן חשבוניות בגינן הורשע המבקש בכתב האישום הראשון, אולם מעשיו שונים ומקימים שתי עבירות שונות, הן לפי חוק מס ערך מוסף והן לפי פקודת מס הכנסה. מדובר ביסודות עובדתיים שונים, כאשר בכתב האישום הראשון הורשע בשימוש במרמה ובתחבולה על מנת להשתמט מתשלום מע"מ ואילו כעת הוא מואשם בשימוש במרמה במטרה להתחמק מתשלום מס ההכנסה דווקא. לאור האמור לעיל, מצאתי כי אין מקום לטענתו של המבקש "כבר הורשעתי", שכן אין זהות בין רכיבי העבירה.