1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין שניתן נגד המבקש ביום 28.6.12, בו נגזרו עליו העונשים הבאים: 16 חודשי מאסר בפועל (בניכוי 8 חודשים ו-16 ימי מעצר) ; 10 חודשי מאסר על תנאי, שאותם יהיה עליו לרצות אם יעבור בתוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר עבירה כלשהי שיש בה יסוד של אלימות ; קנס כספי בסכום של 1,000 ש"ח ; ופיצוי כספי למשפחת המתלוננים בסכום של 10,000 ש"ח. בנוסף הופעל נגד המבקש עונש מאסר על תנאי למשך 18 חודשים שהיה קיים נגדו, חציו בחופף וחציו במצטבר, באופן שנגזר על המבקש לרצות ירצה בסך הכול 25 חודשי מאסר בפועל, בניכוי 8 חודשים ו-16 ימי מעצר, וזאת החל מיום 1.8.12. כל זאת, לאחר שבהכרעת הדין מיום 15.2.12 הוא הורשע בחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, בפציעה (שתי עבירות), באיומים ובהפרת הוראה חוקית, לאחר שהפר את תנאי מעצר הבית שהוטלו עליו, איים על שלושה בחורים בני משפחה אחרת (אב ושני בניו), הכה אותם באגרופיו וכן יידה עליהם אבנים ממרחק קצר. מעשים אלו אירעו במהלך תגרה שפרצה בין המבקש לבין בני אותה משפחה, כאשר למבקש סייע אדם נוסף, קטין, שהיה מעורב גם הוא בתגרה. כתוצאה ממעשיו של המבקש נגרמו לבני המשפחה חבלות, חתכים ושברים, שהצריכו טיפול בבית החולים וביחס לאחד מהמתלוננים אף ניתוח ואשפוז.
המבקש מבקש להורות על עיכוב ביצוע גזר הדין, על כל חלקיו, עד למתן פסק דין בערעור - ככל שיוגש. לחילופין מתבקש בית המשפט לעכב את ביצוע העונש עד למועד האחרון הקבוע בחוק להגשת ערעור או עד להחלטת בית המשפט העליון בבקשה נוספת שתוגש, בצמוד להגשת הערעור, ככל שהבקשה הנוכחית תידחה על ידי בית משפט זה.
הצדדים הסכימו כי תינתן החלטה מיידית בבקשה, גם מבלי לקיים דיון, על-פי טענות בכתב, נוכח דוחק הזמנים (המועד הקבוע להתייצבות המבקש הוא ב-1.8.12).
2. בא כוח הנאשם טוען כי הנאשם נחוש לערער על הכרעת הדין ולכן הוא מתכוון להגיש ערעור. לטענתו, מאחר שמדובר בתיק רחב היקף, הוא לא יספיק להגיש את הערעור לפני המועד הקבוע בחוק. לטענת הסנגור, המתלוננים הם אלו שיזמו את המגע שהתפתח לתגרה בעוד שהמבקש ניסה להמשיך בדרכו ועשה הכול כדי להימנע מתגרה אלימה. הסנגור טוען כי הפגיעה הקשה ביותר נגרמה לאחד המתלוננים כתוצאה מאבן שהושלכה לעברו, אולם הקטין שהיה עם המבקש העיד כי הוא זה שהשליך את האבן, ועניין זה לא הוצא מכלל אפשרות על בית המשפט, שקבע כי גם אם הדבר נכון יש להרשיע את המבקש, על סמך הדוקטרינה של ביצוע בצוותא. הסנגור טוען כי בכוונתו לערער על קביעה זו וכי מדובר בסוגיה משפטית שסיכויי ההתערבות בה של ערכאת הערעור הם גבוהים. הסנגור מוסיף כי שניים מהמתלוננים חזרו בהם מהודעותיהם במשטרה עוד לפני שהחל המשפט ואף הוכרזו על ידי המאשימה כעדים עוינים, בעוד שעדים אובייקטיבים אחרים דווקא הזימו את טענות התביעה. לטענת הסנגור, סיכויי של המבקש מתחזקים גם נוכח חשש של ממש למשוא פנים שהשפיע על דעתו של בית המשפט, וכן הוא מפנה בבקשתו לזמן המושך (שלוש וחצי שנים) שחלפו מאז קרות האירוע (24.1.09), המצביע על כך שאין הכרח למצות את הדין באופן מיידי. בעניין זה מוסיף הסנגור כי המאשימה ניהלה את התיק בעצלתיים ולא עשתה דבר כדי לקדם את סיומו, ועל כן אין היא יכולה להתבסס כעת על הכלל שלפיו יש לרצות את עונש המאסר מייד לאחר מתן גזר הדין. הסנגור טוען כי נוכח תקופת המאסר הלא ארוכה שנגזרה בפועל על הנאשם (16.5 חודשים), ישנו חשש ממשי כי הערעור ייהפך לפלסתר אם לא יעוכב ביצועו, שכן מדובר בתיק רחב מימדים ויש להניח כי לא יישמע אלא בעוד זמן רב מאוד. הסנגור מוסיף כי הנאשם נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים, מרכז חייו נמצא בארץ ואין חשש להימלטותו מריצוי העונש.
3. המאשימה הודיעה כי היא מתנגדת לעיכוב ביצוע גזר הדין, לאור חומרת העבירה בה הורשע המבקש ובהתחשב בנסיבותיה החמורות, וכן לנוכח תקופת המאסר שנגזרה על המבקש ולאור עברו הפלילי המכביד. לטענת המאשימה, סיכויי הערעור שמתעתד המבקש להגיש על הכרעת הדין הם נמוכים, שכן הם מופנים כלפי ממצאי עובדה ומהימנות. המאשימה מפנה להלכה שנפסקה בע"פ 111/99
שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241, ולקריטריונים שנקבעו שם כרלוונטיים להחלטה האם לעכב את ביצוע גזר הדין, וכן לכלל העקרוני שנקבע שלפיו יש לרצות את עונש המאסר מייד לאחר מתן גזר הדין. לאור האמור טוענת המאשימה כי האינטרס הציבורי אינו נסוג במקרה זה מפני אינטרס הנאשם, ועל כן יש לדחות את הבקשה.
4. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המצב המשפטי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. כידוע, הכלל הוא כי למי שהורשע בדין לא עומד עוד חזקת חפות, ועליו להתחיל לרצות את עונשו באופן מיידי, כאשר הגשת הערעור כשלעצמה אינה מצדיקה את עיכוב ביצוע פסק הדין, אלא בנסיבות מיוחדות. בפסק הדין בפרשת
שוורץ קבע בית המשפט העליון את הקריטריונים אותם ישקול בית המשפט בבואו להחליט האם לעכב את ביצוע עונש המאסר של מי שהורשע בדין, והם: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, משך תקופת הזמן שנגזרה, טיב הערעור וסיכויי הצלחתו, נסיבותיו האישיות של המבקש, עברו הפלילי והתנהגותו בבית המשפט.
5. במקרה שלפנינו המבקש טרם הגיש ערעור, ולכן לא ניתן לדון באופן אמיתי בשאלת סיכויי הערעור. עם זאת ניתן לומר, כי חלק מהטענות שמתעתד המבקש להעלות בערעור נראות מופרכות על פניהן (כגון ביחס לחשש ממשוא פנים של בית המשפט), חלקן נוגע לממצאים עובדתיים (שבהם ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב), אך חלקן מופנה כלפי קביעות משפטיות באופיין. מכאן, שלא ניתן לשלול כליל את סיכויי הערעור (אם אמנם יוגש), לכל הפחות ביחס לחלק ממרכיבי העבירה והעונש. מאחר שבשלב זה טרם הוגש ערעור (ולא ברור אם אמנם יוגש), אין מקום להורות על הסעד העיקרי אותו ביקש המבקש, הוא עיכוב ביצוע גזר הדין עד לקבלת הכרעה בערעור.
לחובתו של המבקש עומד עברו הפלילי המכביד, וכן עבירות האלימות החמורות שבהן הורשע, אשר נעשו בנסיבות חמורות אף הן, כלפי שלושה מתלוננים שונים, שלהם נגרמו חבלות ופציעות קשות, וכל זאת תוך הפרת תנאי מעצר הבית בהם המבקש היה נתון ותוך הפרת תנאי מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו. גם התסקיר שניתן בעניינו של המבקש אינו חיובי במיוחד, ושירות המבחן נמנע מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו (ראו סעיף 5 לגזר הדין). גם טענת הסנגור שלפיה המאשימה אחראית לעיכובים שהביאו לעיכוב המשפט אינה מבוססת, נוכח הקביעות בסעיף 7 לגזר הדין. לטובת המבקש ניתן להביא בחשבון את הזמן הלא מועט שחלף מאז קרות האירוע (3.5 שנים), את נסיבות חייו הקשות, את מאמציו הראשוניים לחדול מאלימות ולנהל אורח חיים נורמטיבי, ואולי אף את משך המאסר בפועל שנגזר עליו (16.5 חודשים, לאחר הפעלת עונש המאסר על תנאי ובניכוי תקופת המעצר שרוצתה). בעניין אחרון זה יש לומר, כי מעיון במספר פסקי דין שניתנו בבקשות לעיכוב ביצוע גזר דין בבית המשפט העליון, בעבירות דומות בחומרתן ובמשך תקופת המאסר שנקבעו בהם, עולה תמונה מעורבת. כך למשל נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע בפרשת
יצחקי (ע"פ 9252
יצחקי נ' מדינת ישראל, 10.11.08) שם נגזרו על הנאשם, שהיה בעל עבר פלילי, 18 חודשי מאסר, לאחר שהורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ובסיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, בעוד שבפרשות אחרות התקבלה הבקשה, לדוגמא בע"פ 206/06
פלוני נ' מדינת ישראל, 19.2.06, שם נגזרו על הנאשם 18 חודשי מאסר לאחר שהורשע בהתעללות בקטין ובעשר עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (וראו גם ע"פ 3293/09
חטיב נ' מדינת ישראל, ע"פ 8501/09
בוכרע נ' מדינת ישראל, 28.10.09 וכן פסקי הדין הנוספים המפורטים בסעיף 14 לפסק הדין בע"פ 2598/10
חבשי נ' מדינת ישראל, 11.4.10). לפיכך נראה, בכל הנוגע למשך המאסר, כי פרק זמן של כ-16 חודשים הינו גבולי למדי, וההכרעה מתקבלת בכל מקרה לגופו, בהתאם לנסיבות הנוספות הרלוונטיות.
במקרה שלפנינו, נוכח פרק הזמן הגבולי של המאסר ומאחר שטרם הוגש ערעור, הגעתי למסקנה כי יהיה זה נכון להורות על עיכוב ביצוע גזר הדין לפרק זמן קצר נוסף, עד למועד הקבוע בחוק להגשת ערעור. יצוין כי בניגוד לטענת הסנגור, בהליך הפלילי אין הוראה מיוחדת לעניין התחשבות בתקופת הפגרה בספירת מנין הימים (ראו בש"פ 9664/06
גרוסי נ' מדינת ישראל). לפיכך יש להורות על עיכוב ביצוע גזר הדין עד ליום 3.9.12.
ניתנה היום, ז' באב התשע"ב, 26 ביולי 2012, בהעדר הצדדים.