1. לפני בקשתו של הנאשם להורות על ביטול כתב האישום שהוגש נגדו, מחמת אפליה בהעמדה לדין, בלא שוני רלוונטי, בין הנאשם לבין אחר. האחר הוא המתלונן בתיק, כפי שיפורט להלן. מדובר, לטענתו, באפליה העומדת בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית, המבססת טענת הגנה מן הצדק במסגרת סעיף
149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן-
החסד"פ).
הרקע
2. נגד הנאשם הוגש כתב אישום ביום 7.2.11 המייחס לו עבירת איומים (עבירה לפי
סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977).
על פי כתב האישום, ביום 16.1.10, על רקע סכסוך שכנים, איים הנאשם שלא כדין על יעקב וייס [
המתלונן], בכך שצעק לעברו שיזרוק עליו את העציץ שהחזיק בידו וכי למטה ידקור אותו "בשיפוד" מתכת. בהמשך הנאשם ירד לכיוון המתלונן ואיים לפגוע בו בכך שהחזיק "שיפוד" מתכת והתקרב לכיוונו. הנאשם לא הצליח לממש את איומיו זאת בשל התערבות אמו, הגב' מרים קורנהוזר.
טענת הנאשם
3. טענות הנאשם הועלו בדיון שהתקיים לפני ביום 31.12.12 וכן הוגש טיעון בכתב. לטענת הנאשם, בד בבד עם חקירת החשדות כנגדו הוגשה תלונה מצידו ומצד אמו כנגד המתלונן, בגין אותה מסכת אירועים, בחשד לביצוע עבירות של תקיפה ואיומים כנגדם. הן הנאשם והן המתלונן נחקרו באזהרה, אך בסופו של יום מצאה היחידה החוקרת לגנוז את שתי התלונות הדדיות, וזאת מטעמים של "העדר ענין לציבור". אלא שהמתלונן הגיש ערר על החלטת הגניזה ובעקבות הערר נפתח תיק החקירה כנגד הנאשם, אשר הבשיל לכדי כתב האישום שלפני.
לטענת הנאשם, לא ברור מדוע דמו של המתלונן סמוק יותר מדמו שלו ומדוע תיקו של המתלונן נסגר, בעוד תיקו של הנאשם ממשיך להתנהל. עוד מציין הנאשם, כי גם הוא הגיש בסופו של יום ערר בנוגע לסגירת תיקו של המתלונן, אך טרם נתקבלה כל תשובה לגבי אותו ערר.
תגובת המאשימה
4. לטענת המאשימה, ישנם מקרים בהם, על סמך בחינה מחודשת של מכלול הראיות בתיק והערכת עוצמתן, מחליטה המאשימה להגיש כתב אישום כנגד מעורב אחד ואילו לגבי מעורב אחר, לגנוז. כך בעניננו נמצא כי הראיות כנגד הנאשם הנן מוצקות, ובשל כך הוגש כנגדו כתב האישום. לטענת המאשימה, נוכח השלמת החקירה בעקבות הערר של המתלונן (נגבו עדויות נוספות בתיק, המחזקות את גרסת המתלונן לארוע), העריכה התביעה מחדש את העובדות ומכאן ההחלטה בדבר הגשת כתב האישום כנגד הנאשם.
תשובת הנאשם
5. לא הוגשו לעיון ההגנה או לבית המשפט כל הנמקות המפרטות את סיבת גניזת התיק כנגד המתלונן, מעבר לציון עילת הסגירה, והיא:
העדר ענין לציבור. ואולם,
שני תיקי החקירה נסגרו מטעמים של העדר ענין לציבור. משכך, מתבקש בית המשפט לדחות את טענת המאשימה כאילו נמצאו ראיות מוצקות כנגד הנאשם בלבד, שכן על פי עילת גניזת התיק כנגד המתלונן, שאיננה "העדר ראיות", גם נגדו נמצאו לכאורה ראיות מבוססות להוכחת אשמתו.
העדר תשובה של המאשימה
6. עיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, והוריתי למאשימה ביום 15.1.13 להתייחס תוך 7 ימים לטענת הסנגור לכך שלא נמסרו הנמקות המפרטות את טעמי גניזת התיק כנגד המתלונן. עוד הוריתי למאשימה להבהיר כיצד עילת הסגירה בענינו של המתלונן ("העדר ענין לציבור", להבדיל מ"העדר ראיות מספיקות") מתיישבת עם טענתה שההבחנה בין הנאשם למתלונן, היא כמות הראיות ואיכותן.
חרף החלטתי, ואף שהחלטתי נמסרה גם ידנית לנציגי המאשימה שהופיעו באולמי, עד למועד זה טרם מסרה המאשימה תגובתה, והמועד לכך כבר חלף לפני יותר משלושה שבועות. נוכח האמור, החלטתי ניתנת בהעדר תגובת המאשימה.
דיון והכרעה
7. אכיפה בררנית וסלקטיבית היא אסורה ועומדת בסתירה לעקרונות הצדק. ניתן לדבר על אכיפה סלקטיבית ועל אפליה כאשר
התביעה מבחינה, ללא הצדקה, ובהעדר שוני רלוונטי ומהותי, בין שני מקרים דומים. במצב כזה, מונחת התשתית לטענת "הגנה מן הצדק", המעוגנת בסעיף
149(10) לחסד"פ.
8. מאז נקלטה הדוקטרינה של הגנה מן הצדק אל המשפט הישראלי נעשו נסיונות לטעון לתחולתה על פגמים שונים בפעולתן של רשויות התביעה. ברובם המכריע של המקרים לא צלח הנסיון ובית המשפט שב והדגיש את הזהירות והצמצום שיש לנהוג בהפעלת הדוקטרינה (ע"פ 6922/08
פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים ממוחשבים, 1.2.10], פסקה 33 לפסק הדין).
בע"פ (מחוזי ת"א) 15757-04-11
מדינת ישראל נ' גרינוולד [פורסם במאגרים ממוחשבים, 18.6.12], [
ענין גרינוולד], פסקה 35 לפסק הדין, נקבע:
"בגדר העילות הפוטנציאליות להתערבות בית המשפט בשיקולי התביעה בהעמדה לדין מצוי עקרון השוויון שישומו המעשי עלול להיות הוראה על ביטול כתב אישום בשל אכיפה בררנית. בית המשפט הדגיש כי גם בנושא זה נוהג בית המשפט באיפוק רב ולא בנקל תהא התערבות שמקורה באכיפה בררנית. בקליפת אגוז, ככלל, על החלטת התביעה להיות חפה מהפלייה. ביסוד עילה זו עומדת השאיפה לשמור על אמון הציבור ברשות המנהלית, ובעניינו ברשויות התביעה..."