בפניי טענות מקדמיות מטעם נאשמים 1 - 7.
1. הטענות סבות על סעיף 38 לכתב האישום המקורי (הוא סעיף 39 לכתב האישום המתוקן). בסעיף זה מפורטות פגישות שהתקיימו במועדים ומקומות שונים, בין חלק מן הנאשמים. נכתב בסעיף, לעניין זה, כי מדובר "בין היתר" בפגישות האמורות. צוינו גם פגישות נוספות, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, במועדים ומקומות שאינם ידועים למאשימה, בהן נטלו חלק "לכל הפחות" נאשמים 2, 9. הנאשמים 1 - 7 מבקשים כי אורה למאשימה לפרט את כל הפגישות שלכאורה ידועות לה ואשר לטענתה התקיימו לצורך גיבוש ההסדר, יישומו ויישוב מחלוקות לגביו. לחלופין מבוקש להורות למאשימה לתקן את הסעיף באופן שימצה את כל הפגישות הנטענות, בלא לכלול ביטויים כמו "בין היתר" ו"לכל הפחות".
2. נקודת המוצא לדיון מצויה בהוראת סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי). הוראה זו קובעת כי כתב האישום יכיל את תיאור העובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם. באופן משלים ותואם, קובעת הוראת סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי כי נאשם יכול להעלות טענה מקדמית לעניין פגם או פסול בכתב האישום. פגם כאמור יכול למצוא את ביטויו באי קיומה של הוראת סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי.
3. ביסוד הוראת סעיף 85(4) לחוק עומדת תכלית כפולה: (א) לתת לבית המשפט תמונה של האירועים נשוא כתב האישום, ובפרט על החלק המיוחס לכל נאשם ונאשם. (ב) לתת לנאשם תמונה של העובדות שהמאשימה מתכוונת להוכיח כבסיס להרשעתו, וכפועל יוצא מכך, לתכנן כראוי את הגנתו (ראו י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני א מהדורה מעודכנת, תשס"ט - 2009, בעמוד 915). בגדר זה, על כתב האישום לפרט נתונים עובדתיים, המלמד על התקיימות יסודותיה של העבירה הנטענת, הן יסוד עובדתי, הן יסוד נפשי (שם, שם). חלקו של הנאשם באירועים הרלוונטי צריך להיות מתואר בבהירות (שם, בעמוד 919; ראו גם בעמוד 1279). עם זאת, אין חובה לכלול התייחסות לטענות הגנה (שם, בעמוד 917). אף אין חובה לכלול את כל שרשרת האירועים הנוגעת לנטען בכתב האישום. די להביא את עיקרי העובדות המצביעות על כך שנתקיימו בנאשם יסודותיה של העבירה, כפי שהוגדרה בחוק (רע"פ 4484/92 רפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 176 (1992), בפיסקה 5). עם זאת, השמטת פרט מהותי המבטא יסוד מיסודות העבירה, או חיוני להצגה הולמת של התנהגות הנאשם או של הנסיבות שאפפו אותה, עשויה להוות פגם לעניין סעיף 149(3) (שם, בעמוד 1280). לא למותר להוסיף, כי בהקשר זה, נתון למנסח כתב האישום שיקול דעת (שם, בעמוד 915).
4. בחינת כתב האישום המתוקן על רקע אמות מידה אלה מביאה למסקנה כי דין טענותיהם של הנאשמים להידחות. טענות הנאשמים סבות על נתונים עובדתיים, אשר אינם מהווים, כשלעצמם, חלק מיסודות העבירות המיוחסות לנאשמים. לשיטת המאשימה, מדובר בנתונים העשויים להוות אינדיקציה ראייתית נסיבתית להוכחת ביצוע העבירות המיוחסות לנאשמים. בנסיבות אלה, רמת הפירוט של הסעיף הנדון עומדת באמות המידה המפורטות לעיל, אשר אינן מחייבות להביא את כל שרשרת האירועים הנוגעים לעניין, כי אם את עיקרי הדברים. הדברים אמורים גם נוכח טענת המאשימה, אשר לא נסתרה בנתונים קונקרטיים, לפיה אין מדובר בהסתרה מכוונת של נתונים הידועים לה, או בשיקול טקטי, כי אם בכורח שמקורו בכך שהמידע שבידה אינו שלם. עניין זה פורט בתגובה שהוגשה על ידי המאשימה (בפסקאות 6 - 7). לעניין זה, טענת הנאשמים כי ההתנהלות נשוא כתב האישום הייתה נתונה למעקב של הרשויות החוקרות, אינה מלמדת מניה וביה על ידיעה בלתי אמצעית על כל פרט ופרט הנוגע להתנהלות.
5. מסקנתי זו מתחזקת נוכח פסיקה אליה מפנה המאשימה, ובה נדחו טענות דומות שהועלו בנסיבות דומות על ידי נאשמים בתיקים בהם נטען לעבירות דומות לאלה שבתיק הנוכחי (ראו, למשל, החלטת כב' השופט נ' סולברג בת.פ. (מחוזי - ירושלים) 960/05 מדינת ישראל נ' מרגלית (2006)). בהקשר זה אין בידי לקבל את הניסיון של הנאשמים 1 - 7 לאבחן את אותה פרשה מן המקרה שבפניי. אכן, באותה פרשה נדונו טענות להגבל עסקי שנמשך שנים. בית המשפט נתן לעניין זה משקל בהחלטתו (בפסקה 40). במקרה הנוכחי מדובר בהגבל עסקי שנמשך מספר חודשים. עם זאת, מדובר בהבחנה שאינה מצביעה על הבדל משמעותי, ובלעז "a distinction without a difference". גם במקרה הנוכחי אין מדובר בכתב אישום הדן באירוע נקודתי, כי אם בטענה להתנהלות שנמשכה פרק זמן משמעותי, לה היו שותפים רבים, על פי הטענה. בנסיבות אלה, הגיונה של ההכרעה בעניין מרגלית, ובפרשות נוספות אליהן מפנה המאשימה, מתקיים אף במקרה הנוכחי.
6. אוסיף ואציין בהקשר זה, כי לא מצאתי בפסיקה אליה מפנים הנאשמים, ובכלל זה החלטת כב' השופט י' שפירא בת.פ. (מחוזי - ירושלים) 377/04 מדינת ישראל נ' וול ואח' (26.9.04), בפסקה 5, דבר מה העשוי להביא למסקנה שונה. אדרבא, באמור בהחלטה האמורה, בפסקה 7, יש כדי לחזק את המסקנה אליה הגעתי. הוא הדין ברע"פ 9718/04 טאלב נ' מדינת ישראל (25.11.07). הנאשמים הפנו לפסק דין המיעוט באותה פרשה. מפסק דינה של דעת הרוב באותה פרשה לא ניתן להסיק על תמיכה בטיעוניהם, כי אם על היפוכו של דבר (ראו במיוחד בפסקה 7 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל).
7. לא למותר לציין, כי המקרה הנוכחי שונה מהותית מזה שנדון בהחלטה שנתתי בת.פ. 34268-03-12, אליה מפנים הנאשמים בטענותיהם. באותה פרשה הוריתי על מחיקת ביטויים דומים מכתב האישום. עמדתי שם על כך, שהשימוש בביטויים האמורים "עלול להוות פתח לייחוס הסכמות ואמירות נוספות אשר זכרן המפורש לא בא בכתב האישום". היינו, השימוש באותם ביטויים נגע לעצם העבירות שיוחסו לנאשמים שם. כמבואר, זה אינו המקרה בכתב האישום הנוכחי, המפרט באופן ברור וממצה את תוכן ההסכמות אותן מייחסת המאשימה לנאשמים.
8. התוצאה של כל האמור היא, כי הטענות המקדמיות של הנאשמים 1 - 7 נדחות.
ניתנה היום, א' תמוז תשע"ג, 09 יוני 2013, בהעדר הצדדים.