החלטה בתיק ת"פ 2659-09

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פרסום ידיעות כוזבות הגורמות פחד ובהלה, בניגוד לסעיף 159 לחוק העונשין תשל"ז - 1977.
2. ביום 28.6.12 הסתיימה פרשת התביעה. לנוכח השעה ביקשו הצדדים לדחות את פרשת ההגנה למועד אחר, והדיון נדחה ליום 23.10.12 לשם שמיעת כל פרשת ההגנה וסיכומים בעל פה.
3. ביום 23.10.12, בפתח הדיון, תחת להתחיל בפרשת ההגנה ביקש הסנגור לטעון טענת אין להשיב לאשמה, כאמור בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982.
4. בשולי הדברים יאמר כי בית המשפט פינה זמנו לשמיעת פרשת הגנה וסיכומים. זמנו של בית המשפט הינו מצומצם ויקר. טוב היה עושה הסנגור, אילו היה מודיע לבית המשפט מבעוד מועד על כוונתו לטעון טענת "אין להשיב לאשמה", על מנת למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר.
5. לגופו של עניין, הסנגור טען כי אף אם יינתן מלוא המשקל למלוא הראיות שהביאה המאשימה בפרשת התביעה, לא יהיה בכך כדי להביא להרשעתו של הנאשם, זאת משלוש עילות שונות:

                                 א.            סעיף 6 לפרק העובדות בכתב האישום, אינו מביא מצג עובדתי ברור, אלא מציין שלא כדין, טענות עובדתיות חלופיות באשר לזהות תולה המודעות נשוא האישום. 

                                 ב.            בהעדר ראיה כי הנאשם עצמו תלה את המודעות נשוא האישום, לא ניתן להאשים את הנאשם בעבירה של "פרסום" ידיעות כוזבות הגורמות פחד ובהלה.

                                  ג.             לא מתקיים היסוד לפיו הידיעה עלולה לעורר פחד ובהלה בציבור. לטענת הסנגור יש לפרש את המונח "עלול" כרמת סיכון קרובה לודאי ולא כאפשרות בלבד.

6. המאשימה ביקשה לדחות את טענת ההגנה בטיעונים כדלקמן:

                                 א.            לעניין טענות חלופיות בכתב האישום נטען כי על פי הפסיקה, אם נתון עובדתי מסוים איננו ידוע למאשימה, היא רשאית לפרט זאת בכתב האישום, כל עוד כתב האישום בכללותו מגלה ביצוע עבירה.

                                 ב.            המאשימה הודתה כי אין בידיה ראיה מי תלה את המודעות, אולם לדבריה יש לפרש את הסעיף בפרשנות תכליתית, לפיה כך שמי שגרם להפצה, גם אם הוא בעצמו לא הפיץ פיסית, ביצע עבירה מושלמת או לכל הפחות עבירת ניסיון.

                                  ג.             באשר למהות הידיעה, המאשימה טענה כי הובאו ראיות שבפועל עוררו המודעות פחד ובהלה, ומקל וחומר שהן היו עלולות לעורר פחד ובהלה.

7. אין להשיב לאשמה - כללי: כאשר סיימה תביעה את פרשת הראיות מטעמה, רשאי הנאשם לטעון כי אין לחייב אותו כלל להשיב לאשמה, הואיל ואין בראיות התביעה אפילו הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת לו בכתב האישום.    
   ההלכה הפסוקה פירשה את הדרישה הראייתית בשלב זה באופן מצמצם. נקבע לא אחת כי אין לדקדק בשלב דיוני זה ולערוך בדיקה מסועפת לגבי כל פרט ופרט מכתב האישום, ודי שיהיו ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום. די בקיומן של ראיות "דלות" להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם. בבחינת המסכת הראייתית בשלב זה, מתייחס בית המשפט רק לראיות התומכות בגרסת המאשימה ולא לראיות התומכות בגרסת הנאשם. עוד נפסק, כי עוצמת הראיות הנדרשת בשלב זה פחותה אפילו ממידה של "ראיות לכאורה" הנדרשת לצורך מעצר עד תום ההליכים.       
   לא אחת הודגש, כי לעיתים די בראיות נסיבתיות כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה. הפסיקה הוסיפה וקבעה כי טענה של "אין להשיב לאשמה", מתייחסת לכל עבירה שניתן להרשיע בה בשל האירוע נשוא האישום. אף אם אין ראיות מספיקות להרשעה בעבירה הנקובה בכתב האישום, אם ישנן ראיות לכאורה לביצוע עבירה אחרת ניתן לדחות את הטענה, בין תוך הוראה על תיקון האישום ובין ללא הוראה כזו (י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, מהדורה מעודכנת תשס"ט - 2009, חלק שני א', ע' 1444-1455 והפסיקה הרבה המאוזכרת שם).
8. ניסוח אישום לקוי: באשר לטענה הראשונה בדבר ניסוח לקוי של סעיף 6 לעובדות כתב האישום:    
   יצוין כי ההגנה העלתה טענה זו שהיא למעשה טענה מקדמית, לראשונה רק בתום פרשת התביעה וגם בכך יש טעם נפגם, שהרי טענה מקדמית יש לטעון בפתח הדיון.        
   לגופה של הטענה, אכן, הצירוף " ו/או" הוא צירוף לקוי, כפי שהעירו על כך לא אחת (ר' מאמרו של השופט חיים ה' כהן, " סכלות ו/או איוולת", לשוננו לעם לב, א [שיא], תשמ"א. (עמודים 14-3)).   
   פרשת העובדות מציגה את התנהגותו של הנאשם על נסיבותיה, ככל שהדבר דרוש כבסיס להרשעתו. שומה על התביעה לוודא כי פרשת העובדות תנוסח בבהירות ותיתן ביטוי לכל יסודות העבירה, כדי למנוע הטעיה של הנאשם.