ביום 16.12.10 הוגש נגד מר סאמי אבו אלחסן (להלן- הנאשם) כתב אישום בו יוחסה לו עבירה של הסעת שב"ח, לפי סעיף 12א (ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 (להלן- החוק), בכך שהסיע את מר חתים גברין, תושב השטחים, ברכב מסוג יונדאי גטס, מ"ר 2072263 (להלן- הרכב).
הנאשם נעצר ע"י המשטרה, והרכב נתפס על ידה.
ביום 23.10.11 הגישה הגב' סיהם אבושבב, בת זוגו של הנאשם (להלן- המבקשת), בקשה להחזרת תפוס, במסגרתה טענה כי היא הבעלים הבלעדי של הרכב, כי היא מסרה אותו לנאשם לצורך נסיעה לעבודה בלבד, וכי תפיסת הרכב פוגעת בה פגיעה כלכלית רבה, ואף עשויה לגרום נזק לרכב.
לבקשה צורף רשיון רכב ולפיו הרכב רשום על שם המבקשת מיום 10.4.11.
במעמד הדיון טען ב"כ המבקש, כי העבירה בה מואשם הנאשם אינה מקימה סמכות חילוט לפי החוק, וכי מאחר ומדובר בחוק ספציפי, הקובע הוראות באשר לחילוט, הרי שהוא גובר על הדין הכללי, הקבוע בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן- הפקודה).
עוד טען הסנגור, כי מדובר בעבירה חד פעמית, שבוצעה ע"י הנאשם לאחר שהוטעה ע"י הקבלן שהעסיק את הפועל, לחשוב כי הפועל שוהה בישראל כדין.
עוד טען לאפליה אל מול אותו קבלן, אשר העסיק את הפועל, אך רכבו לא נתפס.
לטענתו, ישנן דוגמאות רבות לכך שבעבירה דומה לא מחלטים כלי רכב, והמשטרה אף נוהגת להחזיר את כלי הרכב בהסכמה.
ב"כ המשיבה טענה, כי מאחר והרכב שימש לביצוע העבירה, בכוונתה לבקש חילוטו במסגרת התיק העיקרי, והפנתה להלכה הפסוקה אשר מורה לבחון קיומו של פוטנציאל חילוט.
ב"כ המשיבה הפנתה לכך שהנאשם לא טען בחקירתו כי הרכב אינו שייך לו, ואף הפנתה לבקשה דומה שהוגשה לה ביום 17.3.11 ובה טענה בתו של הנאשם, הגב' נאד אבו אלחסן כי הרכב שייך לה, וכי היא אוחזת בייפוי כח מהחברה המוכרת, אך טרם הספיקה להעביר את הבעלות על שמה.
לכן, טענה, כי הנאשם הוא למעשה בעל הרכב, והרישום על שם המבקשת הוא דקלרטיבי בלבד.
לחילופין עתרה ב"כ המשיבה לשחרר את הרכב בתנאים הכוללים איסור עשיית דיספוזיציה ברכב, הפקדת ערבות והפקדת פקדון בסכום שלא יפחת ממחצית שווי הרכב.
ענייננו למעשה בחפץ שנתפס ע"י המשטרה בשלבי החקירה, מכח סמכותה על פי סעיף 32(א) לפקודה, שלשונו:
"רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה".
לפי סעיף 34 לפקודה, בית המשפט רשאי לצוות כי החפץ התפוס יימסר לאדם התובע זכות בחפץ או להורות כל הוראה אחרת, בתנאים שייקבע בהחלטתו.
בבש"פ 342/06
חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (להלן- עניין
לרגו) בחנה כב' השופטת פרוקצ'יה את התנאים והשיקולים האמורים להנחות את בית המשפט בבואו לעשות שימוש בסמכות לשחרור חפצים תפוסים.
לדבריה, בדומה לדיני המעצר, גם בנוגע להמשך החזקת חפץ תפוס, על בית המשפט לבחון האם מתקיימת עילה להמשך התפיסה, והאם קיימת "חלופת תפיסה", דהיינו האם ניתן להגשים את תכלית התפיסה באמצעות הגבלות מידתיות שיפגעו פחות בזכות הקניין של בעל הנכס.
לגבי תכליות התפיסה, סוקר פסק הדין את התכליות השונות, המקימות עילה לתפיסת חפץ: תפיסה לצורך מניעת ביצוע עבירות נוספות, תפיסה למטרת חילוט, ותפיסה לצורך הצגת החפץ כראיה בבית המשפט.
בענייננו, עיון בתיק החקירה מעלה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום, ואשר בוצעה לכאורה באמצעות הרכב.