בפני טענה שאין להשיב לאשמה.
האשמה המיוחסת לנאשמים הינה כי ביום 23.11.10, בשעה 14:30, הפרו נאשמות 1 ו-3 הוראה חוקית של ביהמ"ש שאסרה עליהן בצו הדדי להטריד, לקלל או לתקוף זו את זו . השתיים שכנות ונאשם 2 הינו האח של נאשמת 1. באותו מועד, בבניין מגורי הנאשמות, התפתח ויכוח בין הנאשם, לבנה הקטין של נאשמת 3 , בעקבותיו התפתחה תגרה בין כל הנאשמים : נאשמת 1 משכה בשיער ראשה של נאשמת 3 ונשכה אותה, נאשמת 3 משכה בשערותיה של נאשמת 1 והכתה בפניה, הקטין בעט בנאשם , הכה אותו במכת אגרוף בפניו וזרק על ראשו אבן והנאשם הכה בו בכתפו וירק עליו. כתוצאה נגרמו לנאשמים חבלות.
הנאשמים כפרו במיוחס להם, טענו שהותקפו ולא תקפו כלל ואפילו לא במסגרת הגנה עצמית.
לטענת הסנגורים אין בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת האשמה שכן העדויות כוללות רק הודעות הנאשמים ותעודה רפואית.
מצאתי אכן כי ברשימת העדים מופיעים רק החוקר שלומי לוי, שגבה חלק מההודעות, תמונות שצולמו על ידו , פרוטוקול בימ"ש, ושתי תעודות רפואיות.
בהסכמת הסנגורים חומר החקירה הוגש, אלא שבדיעבד התברר כי התובעת צירפה חומר שלא ניתן להגשה באמצעות העדים שברשימת העדים, ביניהן הדוח של השוטר ראובן פרג (ת/1), שני דוחות של ורד כהן (ת/3 ות/4),ההודעה של נתנאל סופר (ת/12), ההודעה השנייה , תחת אזהרה, של הנאשמת 1 , ההודעה השנייה תחת אזהרה של הנאשם, (שכן נגבו על ידי השוטר עומרי בן מאיר, שלא צורף כעד תביעה), ותמונות שצולמו על ידי הנאשם, לכן לא אוכל להתייחס חומר זה, אף שבטעות סומנו על ידי בעת הגשתם, ויש להשיבם לתביעה .
מהודעת נאשמת 1 (ת/2), שנגבתה על ידי החוקר שלומי לוי, עולה כי יש לה סכסוך נמשך עם נאשמת 3 שגרה בקומה השלישית, קומה אחת מתחתיה. היא ראתה קשקושים בקיר הכניסה והזעיקה לכן את אחיה כדי לצלם. הבן של הנאשמת קילל אותה ונתן לה מכה עם היד בראש וקילל את הנאשם ואיים עליו, תקף אותו, וזרק עליו אבן ופתח לו את הראש
, ונאשמת 3 הגיעה, קפצה עליה ומשכה בשיער ראשה ושברה את משקפיה ונתנה לה מכות בפנים עם ידיה. יש לה צו הרחקה ממנה.
היא הציגה בפני החוקר משקפיה השבורות ושיער ראשה התלוש 3 .
בהודעת הנאשם (ת/9) מסר שנאשמת 1 מסוכסכת עם נאשמת 3 והגיע למקום כדי לצלם דברים שכתבו על אחותו ואז הנאשמת 3 ובנה תקפו אותו . הבן איים עליו וקילל, נתן לו מכות אגרוף לפנים ובעט בו וזרק עליו בלטה שפגעה בראשו
והנאשמת 3 תקפה את אחותו. הכחיש שהוא או אחותו תקפו.
בהודעת נאשמת 3 (ת/10) מסרה שיש לה סכסוך נמשך עם נאשמת 1 שמאשימה אותה בכל ושיש להן צו הרחקה זו מזו. כשהגיעה באותו יום הביתה ראתה את הנאשם מצלם את בנה וכשבנה התנגד הוא גידף אותו
ותקף אותו
ונאשמת 1 החלה לקלל ואמרה לנאשם למסור לה את המצלמה ולפוצץ אותו במכות כי לה יש צו הרחקה, וראתה אותו חונק את בנה. שאלה למה חונק אותו
וכשבאה להגן על בנה, הנאשמת משכה בשיער ראשה . היא הציגה השיער בפני החוקר.
כשהיא משכה לה בשיער היא ניסתה לגונן על עצמה עם הידיים ותפסה לה בכתפיים שתעזוב אותה .
אולי כתוצאה מכך נשברו משקפיה. נאשמת 1 נשכה באצבעה בזרת, והציגה בפני חוקר האצבע עם סימן של דם באזור הציפורן .
מהתעודה הרפואית (ת/13) של ד"ר רסייב רג'ינה, עולה כי הנאשם קיבל מכות בפנים ובראש ומתלונן על כאבי ראש, מצאה שני פצעים שטחיים באזור בגודל 4.5 על 3 מ"מ, נפיחות בשפה התחתונה ודלקת בחניכיים.
מהתעודה הרפואית (ת/5) עולה כי הנאשמת 1 מסרה לד"ר פופר מיכאל כי קיבלה מכות משכנה באזור עין שמאל ובראש, ועל ידי אבנים בידיים, ומצא שטף דם מתחת לעיין שמאל , שפשוף בעור בברך שמאל , מספר שריטות בידיים, וכי זקוקה למשקפיים חדשים שכן שלה נשברו.
מפרוטוקול בימ"ש בתיק מספר ה"ט 14923-11-10, בהחלטה מיום 18.11.10, בדיון בבקשה שהוגשה על ידי הנאשמת 3 נגד נאשמת ,1 כב' השו' באומגרט הוציא צו הדדי נגד שתי הנאשמות, תקף עד ליום 18.1.11, לפיו לא יטרידו אחת את השנייה ו/או לא יקללו אחת את השנייה ו/או לא יכו אחת השנייה ו/או לא יעקבו האחת אחר השנייה.
המצב המשפטי:
בשלב בחינת הטענה שאין להשיב לאשמה, על ביהמ"ש לבחון אך קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, מבלי להתייחס למשקל הראוי שיוענק לאותן ראיות.
בע"פ 732/76 -
מדינת ישראל נ' רפאל כחלון ו-2 אח' . (פ"ד לב(1), 170 ,עמ' 178-179), מאזכר כבוד השופט שמגר מתוך ע"פ 28/49
היועץ המשפטי לממשלה נ' הרב יצחק מאיר לוין, לעניין מידת ההוכחה הנדרשת לצורך קיום ראיה לכאורה :
"בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום. ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 28/49 ,הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. לענין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור : כך נקבע בשעתו, באנגליה, בגדר כלל של פרקטיקה (
Practice note ) , כי את הטענה אשר לפיה אין להשיב לאשמה ניתן להעלות, בעיקר, בהתקיים אחד משניים אלה : א. כאשר לא הובאה עדות כלשהי כדי להוכיח יסוד חיוני ומרכזי של האשמה, או ב. כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על-ידי התביעה הן כה בלתי- אמינות עד כי אף ערכאה שיפוטית בת-דעת לא היתה מסתמכת עליהן (1
All (E.R. 448 (1962) . אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן ייזקק בית-המשפט בשלב של תום פרשת-התביעה לענין האמינות, הן חריגות ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות. "
וכן :
"צריכות להיות ראיות להוכחתה של האשמה שהובאה. ראיות כאלה יכול שתהיינה קלושות או שהאישום כולל יסודות אשר להוכחתם דרושות ראיות ניכרות ואם אין ראיות כאמור, אין על מה להשיב, למשל : במקרה של גניבת חפצים צריכות להיות ראיות שהחפצים נגנבו והוא הדין בתביעה על אחזקת רכוש גנוב ובמקרה של טענות שוא צריכה להיות טענה על טענת השוא וכו'. ושוב, יכולה להיות עדות אם כי עדות קלושה על זיהוי.