החלטה בתיק ת"פ 239-06-09

בפניי בקשת הנאשם לביטול כתב האישום המייחס לו עבירות של החזקת סם שלא לצריכה עצמית והכשלת שוטר במילוי תפקידו וזאת בגין אי קיום הוראות סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד'פ").

טיעוני המבקש

לשיטת המבקש זכות היידוע והשימוע בפני רשויות התביעה המוקנית לו מכוח הוראות סעיף 60א לחסד"פ לא קוימה במקרה דנן ולפיכך יש לבטל את כתב האישום בעניינו. לטענתו טיב העבירה חייבה את המאשימה במשלוח הודעה על הכוונה להגיש כתב אישום ולצד זאת מתן הזדמנות נאותה לשטוח את טענותיו בפני הרשות שלא להגיש כתב אישום כנגדו. בעניין דנא מוסיפה הסנגורית, לא נשלח מכתב יידוע למבקש כלל. עיון בתיק החקירה מלמד כי אין כתובת על גבי מכתב היידוע וכפועל יוצא לא נשלח דואר רשום ואין אישור מסירה.

עוד טוען המבקש באמצעות באת כוחו כי אין מקום לתקן את המעוות באמצעות תורת "הבטלות היחסית" שכן על התביעה לשמוע בנפש חפצה את טיעוני המבקש ובפרט נוכח הנסיבות בהן כתבי האישום הותלו כנגד שני נאשמים אחרים וכי נעשתה כברת דרך בתחום הטיפול בסמים.

לבסוף מציינת ההגנה כי באיזון שבין ההכבדה על התביעה לבין התועלת שעשויה לצמוח לנאשם מהשימוע יש מקום לתת משקל מועדף לאינטרס הנאשם על מנת לאשש את אמון הציבור.

טיעוני המאשימה

המאשימה מתנגדת מכל וכל לעתירת המבקש.

בפתח טיעוניה מציינת המאשימה כי לאחר בחינת תיק החקירה ובבירור שנערך עולה כי לא נשלחה לנאשם הודעה כקבוע בסעיף 60 א' לחסד"פ (ראו סעיף2 לתגובת המאשימה).

עם זאת ולגופו של עניין מציינת המאשימה כי במקרה דנן ניתנה למבקש זכות שימוע דה פקטו נוכח העובדה כי הסנגורית נפגשה עם נציגי התביעה במשרדיה ומשכך אין מדובר בפגם המצדיק סעד כמבוקש. עוד טוענת המאשימה כי על פי הסעיף האמור הזכות מוגבלת "לשימוע בכתב" בעוד לנאשם ניתנה הלכה ולמעשה זכות שימוע בעל פה.

בנוסף לטענתה אין בנימוקים ובטענות ההגנה כדי ללמד על טעמים המצדיקים קיומו של שימוע נוסף.

עוד טוענת המאשימה כי תכלית הבקשה הנידונה הנה להביא לעיכוב ההליכים הפליליים בעניינו של הנאשם וזאת נוכח העובדה שכבר במועד העלאת הטענה המקדמית בדבר הגנה מן הצדק, אשר נדחתה בסופו של יום על ידי בית המשפט, הלינה הסנגורית בפני נציגי התביעה על כך שלא קוימו הוראות סעיף 60א לחסד"פ.

אשר על כן אליבא דמאשימה אין מקום ליתן שימוע נוסף למבקש.

לחילופין היה ובית המשפט ימצא לנכון כי יש לערוך שימוע אזי מכוח "תורת הבטלות היחסית" החלה על המאשימה בתוקף היותה רשות מנהלית ניתן לערוך את השימוע בדיעבד וקרי בלא ביטול כתב האישום.

בהקשר זה מרחיבה המאשימה את היריעה ומציינת כי טרם נקבעה הלכה מחייבת של בית המשפט העליון באשר לסעד הראוי במקרה בו קופחו זכויות נאשם פלוני לפי סעיף 60א לחסד"פ וכי נטושה מחלוקת בין בתי המשפט בערכאות השלום והמחוזי בדבר הסעד הראוי. רוצה לומר כי רק בשל נסיבות וטעמים מיוחדים יש מקום לבטל את כתב האישום - נסיבות וטעמים שאינם מצויים בתיק הנדון.

לבסוף מונה המאשימה את הטעמים בגינם הסעד הראוי הנו שימוע בדיעבד:

1.      ההליכים הפליליים מתנהלים משך זמן רב וזאת בשל העומס המוטל על כתפי הערכאות הפליליות במדינת ישראל.

2.      המשמעות האופרטיבית של ביטול כתב אישום הנה דחיית ניהול ההליך למשך חודשים ארוכים. עובדה זו עלולה לפגוע באינטרס הציבורי של ניהול הליך פלילי מהיר וממצה וכפועל יוצא לפגום במטרות הענישה בדמות של הרתעת הרבים והיחיד, הגמול והמניעה.

3.      באשר לטענה לפיה אין דין עריכת שימוע לחשוד כדין עריכת שימוע לנאשם בשל כך שדעתה של המאשימה עלולה "להינעל" מציינת המאשימה כי המציאות מלמדת כי התביעה שומעת את טיעוני הנאשם בלב פתוח ובנפש חפצה וכי פעמים רבות פונה המאשימה ביוזמתה לבית המשפט להתיר לה לחזור בה מכתב האישום.

סיכומו של דבר קובעת המאשימה כי התוצאה המשפטית הראויה בנסיבות הנה לכל היותר שימוע בדיעבד.