בפני בקשה לביטול כתבי האישום בתיקים שבכותרת. הבקשה הוגשה במרוכז ע"י הסניגוריה הציבורית (להלן:
הסנגוריה) בתיקים בהם התעוררה שאלה משפטית משותפת הנוגעת למדיניות ההעמדה לדין בעבירה ראשונה של הסעת שוהה שלא כדין, כפי שגובשה בהנחיות פרקליט המדינה.
הטענות מתייחסות הן לכתבי אישום שהוגשו לפני תיקון מס' 13 לחוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראת שעה), התש"ע -2010, דוגמת כתבי האישום בתיקים שבכותרת, והן לכתבי אישום שהוגשו אחרי התיקון ומתייחסים לעבירות שבוצעו לפני התיקון.
הרקע להגשת הבקשה:
ביום 23.3.10 פורסם תיקון מס' 13 לחוק שהייה שלא כדין (איסור סיוע) (הוראת שעה), התש"ע -2010, במסגרתו הוכנסו שינויים בחוק הכניסה לישראל, בנושא הסעת שוהים שלא כדין (להלן -
התיקון).
במסגרת הדיונים בועדת הפנים של הכנסת, כחלק מהליך חקיקתו של התיקון, התחייבה המדינה כי לא תעמיד לדין נהגים בעבירה ראשונה של הסעת שוהים שלא כדין. התחייבות זו לא נכללה בתיקון כחלק מהחיקוק, אלא הושמעה בפני הוועדה כהתחייבות מטעם נציגת המשטרה.
לטענת הסנגוריה, בהתאם להתחייבות זו אכן בוטלו מספר כתבי אישום שהוגשו לבתי המשפט זמן קצר לאחר כניסתו לתוקף של התיקון. עם זאת, התברר כי קיימת חוסר אחידות בפסיקת בתי המשפט בענין זה, ועל כן יצאה הנחיה של פרקליט המדינה בעניין מדיניות האכיפה כלפי מעסיקים, מסיעים ומלינים של שוהים בלי חוקיים. בהנחיה זו נקבע כי המדיניות המקלה תחול רק על עבירות שבוצעו
לאחר כניסתו לתוקף של התיקון, קרי 23.3.10, ולא על עבירות שבוצעו לפני מועד התיקון, בין אם כבר הוגש כתב אישום ובין אם לאו. בעבירות שבוצעו לפני מועד התיקון, ההנחיה הינה להסתפק בענישה מקלה.
לטענת הסנגוריה, במצב זה הוחרגו שני סוגי תיקים מהמדיניות המקלה של התביעה - תיקים בהם נעברה העבירה הנטענת והוגש כתב אישום לפני התיקון, ותיקים בהם נעברה העבירה הנטענת לפני מועד התיקון, אך כתב האישום הוגש לאחר התיקון.
בבקשה שבפני נטען, כי החרגה זו הינה מפלה, שרירותית, בלתי חוקית ובלתי סבירה, ועומדת בסתירה לעקרונות של הגינות וצדק. על כן, נטען שיש לבטל את כתבי האישום אף בתיקים ש"הוחרגו" וזאת הן בטענה של הגנה מן הצדק, והן בהתאם לטענות כלליות אחרות מתחומי המשפט המנהלי, החוקתי ודיני העונשין - החלה למפרע של דין מקל וזוטי דברים.
כאמור, במסגרת הדיון לגבי התיקון בוועדת הפנים של הכנסת התחייבה המשנה ליועץ המשפטי למשטרת ישראל, עו"ד איילת אלישר, כי יוצאו הנחיות פנימיות לפיהן לא יועמד לדין מי שנתפס מסיע שב"ח בפעם הראשונה שלא בנסיבות מחמירות, ויסתפקו באזהרה בלבד.
לטענת הסנגוריה, ההתחייבות ניתנה בתגובה להערות שהתקבלו מחברי הכנסת ונציגי הארגונים שהשתתפו בדיונים, לנוכח היבטים מחמירים של התיקון, ובהם - החמרה בענישה, הותרת חזקת המודעות, והסמכת שוטר להורות על איסור שימוש ברכב.
לטענת הסנגוריה, מתן ההתחייבות הניח את דעת המסתייגים מהצעת החוק, ולאור ההתחייבות נותרו הסעיפים המחמירים בעינם.
ההתחייבות לא עוגנה בחוק, שכן הסברה היתה, שבעקבות התחייבות המדינה, הרשות התובעת תקבע נהלים פנימיים בהתאם למדיניות שהובטחה.
בדיון שהתקיים לא הועלתה השאלה לגבי דינן של עבירות שבוצעו לפני מועד כניסת התיקון לתוקף, לא נאמר כי המדיניות המקלה תחול רק לגבי עבירות שנעברו לאחר שהתיקון ייכנס לתוקף, והמחוקק לא נתן דעתו אודות תחולת ההתחייבות על עבירות אלה, אם לאו. לטענת הסנגוריה, לו היתה מועלית האפשרות שבמקרים בהם נעברה העבירה לפני מועד התיקון לא תחול המדיניות המקלה, אזי היתה נשמעת התנגדות מצד חברי הכנסת והארגונים שהשתתפו בדיונים, וכן היתה מועלית דרישה לעגן את ההתחייבות בחוק.
טענת הסנגוריה הינה, בתמצית, כי אם הוחלט שיש הצדקה חברתית וציבורית להימנע מהעמדה לדין של נהגים שנתפסו בפעם הראשונה בעבירת הסעה, אזי אין מקום לעשות חלוקה שרירותית, לפי מועד מקרי כלשהו, בין מי שיועמד לדין בגין עבירות אלה, למי שלא.
נימוקי הבקשה:
במישור החוקתינטען, כי האיסור על אכיפה מפלה נובע מזכותם החוקתית של חשודים ונאשמים לשוויון ולהליך הוגן, שהם חלק מזכותו של כל אדם לכבוד בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו.
במישור המנהלינטען, כי אכיפה מפלה עומדת בניגוד לחובת המדינה לפעול בהגינות, סבירות ותוך שמירה על אמון הציבור ברשויות האכיפה.
בענייננו, טוענת הסנגוריה הציבורית, כי מדיניות התביעה, כפי שגובשה בהנחיות פרקליט המדינה, יוצרת אפליה קשה, שרירותית ובלתי צודקת. לטענת הסנגוריה, כדי לבדוק אם אכן מדובר באפליה המבוססת על קריטריונים שרירותיים, יש לבחון, האם הקריטריונים קשורים לתכלית ההנחיה, המעגנת את האכיפה המקלה.
לטענת הסנגוריה, המדיניות המקלה שהובטחה ביחס לעבירה ראשונה של הסעה לא כדין נועדה לאזן היבטים מחמירים של התיקון ושל חוק הכניסה לישראל, כגון חזקת המודעות, המטילה על הנהגים - בין אם הם נהגי מוניות שחובתם להסיע כל מי שמבקש את שירותם, ובין אם אזרחים האוספים נוסעים לרכבם באופן חד פעמי, חובה אקטיבית לברר את האזרחות או את סטטוס השהייה של הנוסעים עימם, היוצרת חוסר נוחות ופגיעה בפרטיות של הנוסעים.