החלטה בתיק ת"פ 22191-11-10

1.         הנאשמים הודו בעובדות כתב האישום. הנאשם 1 הודה בביצוע עבירה של עיסוק ללא רישיון או היתר זמני, לפי סעיפים 14 יחד עם סעיף 4 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח- 1968, וסעיף 1 יחד עם פריט 5.1ב לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי)             התשנ"ה- 1995.

            ואילו הנאשם 2 הודה בביצוע עבירה של לכלוך רשות הרבים והשלכת פסולת ופסולת בניין ברבים, לפי סעיפים 13(ב)(1)(א) יחד עם סעיף 2 ו- 4(א) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד- 1984.

2.         על פי כתב האישום, הנאשם 1 היה, בתקופה הרלבנטית לכתב אישום זה, הבעלים של משאית שמספרה 19-582-15 (להלן: "המשאית"). הנאשם 2 היה, בתקופה הרלבנטית לכתב אישום זה, הנהג של המשאית.

במהלך חודש יוני 2009 נערכו מספר סיורים של נציגי המשרד להגנת הסביבה בסמוך לחלקה 8865/41 בכפר קאסם, במהלכם נצפו מספר משאיות שונות משליכות פסולת בניין, במקום בו קיימת ערימה גדולה של פסולת בניין על קרקע חשופה, מבלי שיש במקום תשתית ניקוז, איטום ואיסוף התשטיפים, ללא גידור, שער או שילוט.

ביום 15 ביוני 2009 בשעה 14:50 או בסמוך לכך, נערך סיור של נציגי המשרד להגנת הסביבה.במהלכו נצפתה המשאית, בה נהג הנאשם 2, שופכת מיכל של פסולת בניין בשטח פתוח ברשות הרבים.

3. בטיעוניה לעונש, טענה ב"כ המאשימה כי לנוכח חומרת העבירות בהן הודו הנאשמים לא מתקיימים התנאים החריגים לסיום ההליך ללא הרשעה ואף לא מתקיימות נסיבות אישיות אשר יצדיקו זאת.

לדבריה, המדובר בעבירות הפוגעות בציבור ועל כן קם אינטרס ציבורי להשתת ענישה חמורה ומרתיעה ולא כל שכן בעת שהמדובר בעבירות הקשות לזיהוי ופיקוח, בעבירות כלכליות עם רווח כספי ניכר בצידו ולנוכח נפיצותו.

בהסתמך על פסיקה שהגישה עתרה ב"כ המאשימה להשתת קנס משמעותי ביותר שלא יפחת מ - 50,000 ש"ח ומאסר חלף קנס. כמו כן, התחייבות להימנע מעבירות בסכום כפול ומאסר על תנאי לתקופה ממושכת. בנוסף, על פי חוק שמירת ניקיון, מבקשת ב"כ המאשימה פסילת רישיון הרכב של המשאית, פסילת רישיון הנהיגה של הנאשמים ובנוסף, לאור העובדה שהנאשם 1 ניהל עסק של הובלת פסולת ללא רישיון להטיל עליו צו אישי שמונע ממנו לעסוק בעסקי הובלת פסולת.

4. בטיעוניו לעונש, ציין ב"כ הנאשם כי יש לזקוף לטובת הנאשמים את הודאתם בהזדמנות הראשונה, תוך הבעת חרטה והפנמת הפסול ואת החיסכון בזמן השיפוטי.

כמו כן טען ב"כ הנאשמים שהפסולת הובאה למקום, על מנת להגביה קרקע פרטית סמוכה ועל כן נסיבות ביצוע העבירות קלות ולא נגרמה כל פגיעה באיכות הסביבה.

            באשר לעבירה של עיסוק בלא רישיון עסק ציין ב"כ הנאשמים כי גם הוא וגם מרשו פנו למח' רישוי עסקים בעירייה על מנת לבחון את כלל הנדרש על מנת לקבל רישיון לפינוי פסולת ואולם לא זכו למענה.

לגבי נסיבותיהם המשפחתיות של הנאשמים, הדגיש בא כוחם כי הנאשם 1 יתום מאביו ועול פרנסת כלל המשפחה המורחבת עליו, באמצעות המשאית.

באשר לנאשם 2 ציין כי הינו נשוי ואב לשלושה ילדים, אשר נקלע לחובות והוכרז כפושט רגל.

לאור סך כל הנסיבות לקולא עתר ב"כ הנאשמים שלא להרשיע את הנאשמים ולהטיל עליהם חתימה על התחייבות. לחלופין עתר בהסתמך על פסיקה שהגיש להטיל על הנאשמים קנס מתון אשר יחולק ביניהם.

דיון

5. נסיבות תיק זה דומות לאלה של ת.פ. 22251-11-10 וקביעתי בו ישימה גם באשר לתיק שבפני.

6. הלכה היא כי משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וסיום הליך האמור ללא הרשעה הינו החריג ויעשה רק במקרים יוצאי דופן . נקבע בנוסף כי שיקומו של נאשם הינו אך אחד משיקולי הענישה ועל בית המשפט לשים לנגד עיניו גורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של נאשם. לרבות מהות העבירה אותה ביצע, הצורך בהרתעת הרבים ובעבירות שקורבנן הינו הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה ומדיניות ענישה אחידה ( ראה ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מ"י).

7.   החשיבות בדבר השמירה על איכות הסביבה ומשאבי הטבע, הינה מן המפורסמות. משכך קם אינטרס ציבורי מובהק, להעברת מסר חד משמעי בדבר החומרה, בהטלת קלון פלילי על מבצעה וכן ענישה משמעותית, לשם הרתעה ומיגור תופעה נפוצה זו, המבוצעת ללא חת, לשם גריפת רווח כלכלי.

8.   כך גם בענייננו, בעת שהנאשם 1 הינו בעל המשאית ומפעיל ללא רישיון עסק לפינוי והובלת פסולת ואילו הנאשם 2 נהג בה והשליך את הפסולת בפועל, כמפורט בכתב האישום, במקום בו נצפתה ערימה גדולה של פסולת בניין. העדפת האינטרס הציבורי מתחייבת אף ביתר שאת בעת שלא נמצאו כל נסיבות חריגות או פגיעה בשיקומם של מי מהנאשמים, היה ויורשעו.