בקשה לביטול כתב אישום
כללי
1. נגד המבקשים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א((1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) (3 עבירות), עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) לחוק, יריות באזור מגורים, עבירה לפי סעיף 340א לחוק והחזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק. המבקשים 1 ו - 2 הינם אחים, והמבקש ה - 3 הינו בן דודם. ברקע לכתב האישום עומד סכסוך משפחתי בין משפחתם של המבקשים לבין משפחת סייד אחמד. לפי כתב האישום, איאד סייד אחמד היה נשוי לעולא, אחייניתם של המבקשים 1 ו - 2, ובליל יום ה - 31.8.12 התפרץ עימות אלים בין איאד לבין עבד, דוד אחר של עולא, קרוב משפחתם של המבקשים. עבד התקשר לבני משפחתו המתגוררים בעיר העתיקה והזהירם מפני איאד. זמן קצר לאחר מכן, בשעה 00:50 ביום 1.9.12, הגיע המבקש 2 לרחוב בו מתגוררת משפחת סייד אחמד בעיר העתיקה, שאל את בני המשפחה מי הכה את עבד והלך לקרוא לאחיו. בסמוך, יצא אחיו של איאד, איהאב, מביתו לעבר ביתם של יתר בני משפחת סייד אחמד, הצטייד באלה ובכלי תקיפה. לאחר מכן, הצטרף אליו איאד. המבקש 2 שב לביתם של בני משפחת סייד אחמד, מלווה ביתר הנאשמים, כשהוא חמוש בסכין, והמבקש 1 נושא אקדח טעון. המבקשים הכו את איאד ואיהאב. המבקש 2 דקר את איהאב מספר פעמים בזרועו השמאלית ובגבו ואיהאב דקר את המבקש 2 בבטנו. הנאשם 1 ירה יריות רבות לעבר מרכז גופם של מי שעמדו בסמוך, ופגע ברגלו השמאלית של אדם אחד בקהל.
2. המבקשים הגישו בקשה לביטול כתב האישום בטענה של הגנה מן הצדק, בגין אכיפה בררנית והפלייה.
טענות הצדדים
3. המבקשים טוענים כי בהעמדתם לדין נהגה המאשימה באכיפה בררנית וסלקטיבית המפלה באופן שרירותי בינם לבין בני משפחת סייד אחמד. לטענתם, בחומר הראיות קיימות ראיות רבות כנגד בני משפחת סייד אחמד המחייבות את העמדתם לדין, ובכלל זה תיעוד של חלק מבני המשפחה דקות ספורות לפני האירוע כשהם נושאים סכינים ומקלות וכן העובדה שאיהאב סייד אחמד הודה בדקירת המבקש 2. לשיטתם, בסרטון וידאו שתיעד את האירוע, צולם איהאב כשמונה דקות לפני האירוע עם אלה וסכין כשהוא ממתין למבקש 2. איהאב הודה, כאמור, בדקירה וטענתו, לפיה דקר את המבקש 2 בסכין שלקח מהמבקש 2, סותרת את צילום הוידאו בו רואים שלמבקש 2 אין סכין. עוד טוענים המבקשים כי בחומר הראיות ישנה תלונה על חטיפת ילדים ואלימות קשה מצד בני משפחת סייד אחמד בצהרי יום האירוע נשוא כתב האישום דנן, אך תלונה זו, לגרסתם, לא נחקרה ולא הוגש כתב אישום בגינה.
4. המשיבה טוענת כי מדובר באבחנה צודקת ולא באפליה פסולה. לטענתה, עניינם של בני משפחת סייד אחמד, ובפרט של איהאב ואיאד, נבחן על ידה. אמנם, איהאב הודה כי דקר את המבקש 2, אך הדבר נעשה, לדבריו, כאקט של הגנה עצמית ובאמצעות סכינו של המבקש 2. לשיטת המאשימה, בחינת כלל הראיות בתיק מעלה ספק ואף למעלה מכך כי אכן מדובר במעשה של הגנה העצמית של איהאב ושל איאד, ולפיכך, ככל שמצב ראייתי זה לא ישתנה, לא יוגש כתב אישום כנגד השניים. באשר לתלונה בגין חטיפה ואלימות שהופעלה על ידי בני משפחת סייד אחמד, טוענת המשיבה כי מדובר בענין אחר ונפרד, קיים קושי ראייתי ולא נמצא ענין לציבור בהעמדה לדין.
דיון
הגנה מן הצדק
5. הצורך בהפעלה שוויונית של כוח התביעה בהעמדה לדין ואי נקיטת אמת מידה של איפה ואיפה עומד בבסיס אמון הציבור במערכת אכיפת החוק (ר': בג"ץ 935/89, 940, 943 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 485, 512 (1990)). ההחלטה להעמיד לדין הנה החלטה מנהלית. ככזאת, עליה לעמוד במבחנים של תום לב, סבירות, העדר מניעים זרים וכיוצא באלה, והיא נתונה לביקורת שיפוטית מכוחה של דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק". דוקטרינה זו, אשר שורשיה הלכתיים, עוגנה בהוראת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, המאפשר לנאשם לעתור לביטולו של כתב האישום בטענה ש"הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". עיגון חקיקתי זה לא הוביל לשינוי דוקטרינת ה"הגנה מן הצדק" ונקבע כי המבחנים שנקבעו בפסיקה עד כה בהתייחס להגנה זו ימשיכו וינחו את בתי המשפט בבואם לבחון טענה זו (ר': ע"פ 7014/06 מדינת ישראל נ' לימור, [פורסם בנבו], (2007)). קבלת טענת "הגנה מן הצדק" מאפשרת לבית המשפט להורות על ביטולו של כתב האישום, אף מבלי צורך להידרש לשאלת חפותו או אשמתו של נאשם בפלילים. בשל כך, הכלל הוא כי דוקטרינה זו תוחל במקרים נדירים ויוצאי דופן, בהם יש בקיומו של ההליך הפלילי משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. מטרתה של הגנה זו איננה לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על הפגמים שנפלו בפעולותיהן, אלא בעשיית צדק עם הנאשם והבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. כך באו הדברים לידי ביטוי בפרשת בורוביץ:
"ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר. ההכרעה בשאלה אם המקרה שלפני בית-המשפט מצדיק את החלתה של הגנה מן הצדק, אמורה לשקף איזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. מן העבר האחד ניצבים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך, ובהם העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עמהם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; הגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע. ומן העבר האחר ניצבים האינטרסים השוללים, במקרה הקונקרטי, את המשך קיומו של ההליך, ובהם הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; שמירת אמון הציבור בבית-המשפט"
(ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, בע' 807 (2005)).
6. המבחן להחלתה של הגנה מן הצדק הינו תלת שלבי: בשלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני, יש לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב השלישי, אם מתקיימת פגיעה חריפה, יש לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים יותר מביטולו של כתב האישום (פרשת בורוביץ, שם, בע' 807-808).
7. אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא (ר': בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 289 (1997)). ברם, לא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני פרטים, גם כשעניינם דומה, מהווה אכיפה בררנית. עמד על כך בית המשפט העליון בפרשת פלוני, כדלהלן:
"החלטתה של הפרקליטות, כרשות מנהלית, להעמיד אדם לדין... יש לזכור כי מדובר בהחלטה מורכבת, בעלת שני פנים - הערכת היכולת להוכיח את האישומים כנגד החשוד, והעניין הציבורי שבהעמדתו לדין... במסגרת אלו על הפרקליטות לשקול שיקולים רבים, תוך הענקת המשקל המתאים לכל שיקול, כך ששקילה עניינית של שני חשודים שענייניהם דומים (אך לא זהים), לא תניב דווקא החלטה זהה. תוצאה זו אינה מהווה בהכרח אכיפה בררנית" (ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], (2008)).
9. מן המקובץ לעיל עולה כי לא כל אכיפה חלקית, "סלקטיבית" או מדגמית היא אכיפה פסולה שיסודה בהפליה. על פי ההשקפה המקובלת, ההכרעה אם אכיפה חלקית היא אכיפה מותרת, או שמא אכיפה בררנית פסולה, תיגזר בדרך כלל מטיב מניעיה של התביעה. באשר להוכחת הפגיעה בשוויון, הכלל הוא כי אם יש יסוד לכאורה בראיות לטענה של אכיפה בררנית, מתערערת החזקה בדבר חוקיות ההחלטה המנהלית, וכתוצאה מכך עובר הנטל אל הרשות המנהלית להראות כי האכיפה מתבססת על שיקולים ענייניים בלבד. (ענין זקין, שם, בעמ' 308; ענין בורוביץ, שם, בעמ' 813-816). בענייננו, מבלי לקבוע מסמרות, לא ניתן לומר בשלב זה לפחות, כי המבקשים - הנאשמים הניחו נדבך מוצק ומספק לצורך ביטול כתב האישום בגין טענת אכיפה בררנית והפליה. המבקשים נסמכים בעיקר על צילומים אשר צילמו חלק מהמעורבים בפרקי זמן שונים בסמוך לאירועים. אולם, עיון מדוקדק באותם צילומים (אשר צולמו במקטעים שונים) כמו גם במסמכים השונים אותם צרפו המבקשים, לרבות הודעות מעורבים, מוליך למסקנה כי לא ניתן, בשלב זה, לגזור מסקנות ברורות באשר להתרחשויות או כאלה המאוששות את טענות המבקשים. עדיין רב הסתום על הנגלה, תרומתו וחלקו של כל מעורב אינם ברורים דיים, ההתרחשויות כולן טעונות הסבר, ולא ניתן, כאמור בשלב זה לפחות, לקבוע כי מדובר באכיפה בררנית והפליה. נימוקי המבקשים, לרבות צילומי הווידאו, אינם ממוטטים את טענת המאשימה כי מדובר באבחנה צודקת ולא באפליה פסולה, ולא הוצגה תמונה ברזולוציה מתאימה לקיום המבחן להחלת הגנה מן הצדק על שלושת שלביו כמפורט לעיל, באשר לעילות שנטענו ע"י המבקשים.
לפיכך, הבקשה נדחית. יחד עם זאת, המבקשים רשאים להעלות הטענה בסיכומיהם ולאחר שמיעת הראיות.
נקבע להמשך ליום 19/11/12 שעה 10:00.
המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.